מחלת שלושת הוואטסאפים

יש תופעה שאני קורא לה:

מחלת שלושת הוואטסאפים.

הוא שולח הודעה.

מסתכל אם היא קראה.

סוגר את הטלפון.

פותח אותו שוב אחרי 18 שניות כדי לוודא ששום דבר דרמטי לא קרה מאז.

לא, היא לא אהבת חייו.

הם החליפו עד עכשיו שמונה הודעות.

ארבע מהן היו על אוכל אסייתי.

אחת הייתה “חחח לגמרי”.

אבל איכשהו, מהרגע שהוא שלח את ההודעה האחרונה, עתידו הרגשי עבר למצב המתנה.

הוא לא מחכה באמת לתשובה.

הוא מחכה לאישור.

לאישור שהוא עדיין רצוי.

וזה המקום שבו א-מונוגמיה הופכת את הסיפור ליותר מורכב.

כי הוא לא יושב מול ווטסאפ ריק לבד.

ברקע יש בת זוג.

יש דייט שהיא סיפרה עליו.

יש מישהי שהיא מתכתבת איתה כבר שבוע.

יש אולי קשר נוסף שכבר התחיל לקבל צורה.

ויש גם את כל מה שהוא לא יודע, אבל המוח שלו משלים ברצון רב.

המוח הרי שונא חורים בעלילה.

אז הוא ממלא אותם.

אם היא לא עונה שעה, היא כנראה לא בעניין.

אם היא לא בעניין, כנראה שהוא לא מספיק מעניין.

אם הוא לא מספיק מעניין, ברור למה לבת הזוג שלו הולך יותר טוב.

ואם לה הולך יותר טוב, אולי כל הדבר הזה היה טעות.

מרשים כמה קטסטרופות אפשר לבנות משלוש נקודות שלא מהבהבות.

אבל הווטסאפ אינו הבעיה.

גם לא הרצון לקבל תשובה.

הבעיה מתחילה כשהתגובה שלה מפסיקה להיות מידע על ההתאמה ביניכם,

והופכת למשאל עם על הערך שלך.

היא יכולה להיות בעבודה.

עם הילדים.

במקלחת.

בדייט עם מישהו אחר.

או פשוט לא בעניין.

כל האפשרויות האלה קיימות.

אבל אף אחת מהן לא אמורה לקבוע אם אתה אדם רצוי, גבר ראוי, או בן זוג פחות מוצלח ממי שיושבת עכשיו בסלון לידך ומנסה להבין למה אתה בודק את הטלפון בפעם השביעית.

לפני שאתה פותח שוב את הווטסאפ, אולי שווה לשאול:

אני מחכה להודעה ממנה,

או שאני מחכה שמישהי סוף סוף תסכים להרגיע משהו שאני לא מצליח להרגיע בעצמי?

#דברים_שאף_אחד_לא_מספר_לגברים_שפותחים_את_הזוגיות