האם אפשר להיות א-מונוגמי גם כשנמצאים בקשר אחד?

כמה ימים אני מסתובב עם השאלה הזאת

אחת השאלות שעלו לאחרונה בקבוצה היא האם א-מונוגמיה היא הגדרה עצמית, או פשוט תיאור של האופן שבו אנחנו מנהלים את מערכות היחסים שלנו.

בהתחלה זו נשמעת כמו שאלה סמנטית.

מה זה בכלל אומר "אני א-מונוגמי"? שיש לי יותר מקשר אחד?

שאני רוצה יותר מקשר אחד?

תפיסת עולם?

נטייה?

זהות?

או פשוט בחירה שאני עושה כרגע?

אבל מתחת לשאלה הזאת מסתתרת שאלה הרבה יותר מעניינת:

כמה מהזהות שלנו חייב להיות נוכח בפועל כדי שנרשה לעצמנו לקרוא לעצמנו בשם מסוים?

נניח שאני א-מונוגמי, אבל כרגע אני בקשר אחד.

לא כי "חזרתי למונוגמיה", אלא כי זה מה שנכון לי כרגע.

הפכתי למונוגמי?

ואם מחר אתאהב באדם נוסף... חזרתי להיות א-מונוגמי?

ומה אם בכלל לא השתנה בי שום דבר, ורק המציאות השתנתה?

אנחנו רגילים לחשוב על זהות כאילו היא אמורה להיות עקבית.

אם אני אומר "אני כזה", אני אמור גם להתנהג בהתאם.

אבל בני אדם לא באמת עובדים ככה.

אנחנו משתנים. מתפתחים. מגלים על עצמנו דברים שלא ידענו קודם. ולפעמים אנחנו בוחרים משהו שמתאים לנו מאוד עכשיו, למרות שהוא שונה לחלוטין ממה שרצינו לפני חמש שנים.

זה לא בהכרח אומר שהיינו מזויפים אז.

וזה גם לא אומר שאנחנו מזייפים עכשיו.

אולי אנחנו פשוט אותו אדם שנמצא בתנועה.

ופה הגדרות הופכות למשהו מעניין.

הגדרה יכולה להיות כלי מדהים להיכרות עצמית.

לפעמים המילה "א-מונוגמי" נותנת לאדם, בפעם הראשונה, אפשרות להבין שמשהו שהוא הרגיש כל החיים לא היה תקלה פרטית שלו.

שהוא לא "מקולקל".

שהוא לא חייב להכריח את עצמו לרצות משהו שלא מרגיש נכון רק כי כך אמורים לחיות.

לפעמים מילה נותנת לנו בית.

אבל בית יכול להפוך גם לחדר.

זה קורה ברגע שאנחנו מפסיקים להשתמש בהגדרה כדי להבין את עצמנו, ומתחילים להשתמש בעצמנו כדי להוכיח את ההגדרה.

פתאום אני לא רק א-מונוגמי.

אני צריך להיות א-מונוגמי מספיק.

אם אני נהנה ממונוגמיה, משהו לא בסדר.

אם אני מתאהב באדם אחד ורוצה בלעדיות... אולי כל מה שסיפרתי לעצמי עד עכשיו היה שקר.

וזה מקום מסוכן.

לא בגלל שההגדרה שגויה, אלא בגלל שאנחנו מתחילים להגן עליה יותר ממה שאנחנו מקשיבים לעצמנו.

יש אנשים שהגדרות משחררות אותם.

יש אנשים שהגדרות מתחילות לחנוק אותם.

ואותו אדם עצמו יכול לעבור בין שני המקומות האלה במהלך החיים.

לכן השאלה בעיניי היא לא אם צריך להגדיר את עצמנו.

ברור שאפשר. ואפילו לפעמים כדאי.

השאלה היא מה אנחנו עושים עם ההגדרה אחרי שבחרנו בה.

האם היא נותנת לי שפה?

האם היא עוזרת לי להבין את עצמי?

או שהיא מתחילה להכתיב לי מה מותר לי להרגיש?

כי יש הבדל עצום בין:

"אני א-מונוגמי."

לבין:

"א-מונוגמיה היא כרגע חלק משמעותי מהאופן שבו אני מבין את עצמי."

המשפט השני משאיר מקום לתנועה.

לא כי הזהות שלנו לא אמיתית, אלא דווקא מפני שהיא אמיתית מספיק כדי להשתנות.

ואולי זו אחת הטעויות שאנחנו עושים עם המושג "זהות":

אנחנו חושבים שאם משהו השתנה, סימן שהוא לא היה אמיתי.

אבל זה לא בהכרח נכון.

העובדה שאהבתי מישהו באמת לא הופכת את האהבה לפחות אמיתית רק מפני שהיא נגמרה.

והעובדה שבתקופה מסוימת בחיי א-מונוגמיה הייתה הדרך שבה רציתי לחיות, לא מחייבת אותי להמשיך לחיות כך כדי להוכיח שלא טעיתי.

וגם להפך.

אם כרגע אני חי במערכת יחסים מונוגמית, זה לא בהכרח אומר שהמונוגמיה היא כל מי שאני.

לפעמים החיים שאנחנו חיים כרגע הם פשוט הצורה של החיים שלנו כרגע.

לא ההגדרה המלאה של מי שאנחנו.

אז אולי לא צריך לשאול רק:

"מה אני?"

אלא גם:

"מה נכון לי עכשיו?"

ויותר מזה:

"האם ההגדרה שאני מחזיק בה עוזרת לי לפגוש את עצמי, או שאני כבר עסוק בלשמור עליה?"

כי יש הבדל בין הגדרה שמשמשת אותנו ככלי, לבין הגדרה שהופכת למבחן שאנחנו צריכים לעבור בכל רגע כדי להרשות לעצמנו להשתמש בה.

כלי עוזר לנו להבין ולהסביר.

מבחן דורש מאיתנו להוכיח.

וההבדל הזה, בעיניי, הוא ההבדל האמיתי.

לא בין המילים שאנחנו בוחרים לעצמנו,

אלא בין היחסים שאנחנו בונים עם המילים האלה.