מדברות הרבה על זה שזוגות שפותחים את הקשר נפרדים לא הרבה זמן אח"כ... ויש מזה הרבה חששות, וכמובן גם טענה שהפתיחה גרמה לפרידה.
האם זה נכון?
במקרים מסוימים זה נכון, לפחות חלקית (וכמובן שיש עוד הרבה מקרים אפשריים שלא כתבתי כאן) :
-אם הפער בין הרצונות סביב אי מונוגמיה הוא ממש גדול וכולם סובלים, לפעמים הכי טוב זה להיפרד.
-גם כשהא-מונוגמיה רצויה לשני הצדדים, וגם כשפחות, היא נוטה להציף למעלה קשיים, פערים, בעיות תקשורת, מטענים, ו"מכריחה" לטפל בהם, באינטנסיביות קשה לעתים שלא תמיד מצליחים להתמודד איתה, וזה גם יכול להוביל לפרידה, או, לזרז פרידה שכנראה הייתה קורית ממילא.
-מצבים שנראים מהצד לפחות כמו - בן זוג אחד התגרש כדי לעבור להיות עם פרטנר אחר, חדש. מצב שמאד מפחיד ומועלה הרבה בדיונים על פחדים סביב פתיחה.
אולי יש עוד, זה מה שעולה בי כרגע.
במצב הראשון, בו פער רצונות סביב א-מונוגמיה הוא כ"כ גדול ונפרדים, טוב שנפרדים כי הדבר הזה לא ילך, תמיד יהיה צד שיוותר על עצמו ויסבול (וזה לא" סתם לוותר על קצת סקס ופאן" ברוב הגורף של המקרים עומד פה הרבה יותר מאחורי הצורך בא-מונוגמיה) ואם לא מצליחים למצוא כלים לתהליך רגשי שבו לומדים לחיות עם הבחירות האישיות של כל צד, לפעמים באמת עדיף להיפרד בטוב.
המצב השני, של "זירוז" פרידה כי עלו פערים, קשיי תקשורת ועוד, אני גם לא רואה בו רע, כשבאמת משקיעים, מתאמצים ומנסים אבל כל המאמצים מוסיפים לעלות על שרטון ויש הרבה סבל... אם באמת רואים בו תהליך שהיה צריך לקרות, ואם האי מונוגמיה זירזה אותו, למה זה רע? אני מדברת כמישהי שיצא לה להיות עם בנזוג בעבר ארבע שנים מתות, סתמיות, שנשארנו בהן מתוך הרגל וזהו... בשביל מה? אז ברור שזה מקרה קיצון והרבה פעמים מדובר בפרידה עם הרבה אהבה שלא נגמרה, והרבה כאב, אבל בסופו של דבר כל צד מתפתח צומח ומשגשג משם, כי במצב של זוגיות לא מתקשרת, עם הרבה סיבוכים ובעיות שלא נגמרות, הרבה פעמים שני הצדדים מאד מדוכאים, וזה לא טוב להם, לא למשפחה, לא לילדים... .
בסיפור האישי שלי זה נראה כמו המצב השלישי, כאילו נפרדתי כדי לעבור לפרטנר אחר, אני יודעת שהרבה פעמים זה נראה ככה מהצד כשמדובר באי מונוגמיה.
לפני הכל חשוב לי לומר שדווקא מצבים ברורים של פרידה כדי לעבור לחיות עם מאהב.ת אחר.ת נפוצה הרבה יותר במונוגמיה, כי דווקא הא-מונוגמיה לא מחייבת לבחור. וככה, גם אם זה נראה מהצד כמו החלפת פרטנרים, זה לא, פשוט באמת היה שם עוד פרטנר, וכשהתגרשתי הוא המשיך להיות כי התאמנו והיה טוב. לא התגרשתי כדי לחיות איתו.
בסיפור האישי שלי הפרידה הייתה קורית ממילא, ולכן בעצם הייתה מהסוג השני, והא-מונוגמיה זירזה את התהליך. שנינו, אני וגרושי כיום מסתכלים לאחור ומבינים כמה לא טוב היה לנו, עם כמה אמונה יצרנו משפחה אבל כמה דינמיקות בעייתיות יצרנו, וכמה האישיות של שנינו לא התאימה לנו לחיים משותפים. אני לא אומרת שלא ניתן היה להמשיך להתעקש עוד, ולעבוד עוד, להתאמץ עוד ולהצליח להישאר יחד, במחיר כבד של הרבה ויתורים, הרבה עצירת צמיחה אישית לשנינו מכל מיני סיבות, אבל ברור לשנינו כיום כמה הרבה יותר פריחה מתאפשרת לכל אחד מאיתנו בנפרד, כמה היחסים ביננו רגועים יותר, במיוחד לאחרונה, חמש שנים אחרי, והילדים שלנו אחרי תקופה קשה וסוערת בלי ספק, שהלוואי ולא הייתה צריכה להיות, אבל היא הייתה צריכה להיות, זוכים לראות הורים מאושרים, מתקשרים, מחייכים, פנויים רגשית, הם זוכים לראות חברות בין הוריהם, דבר שלא היה קיים כשחיינו יחד.
האם היה שווה לנו לשלם עוד כמה שנים (אם לא הרבה יותר) של מחירים אישיים ונפשיים כדי להישאר יחד ולשמור על שלמות המשפחה הקלאסית?
לדעתי ממקומי כיום, ממש לא, וכיום יש לילדינו מודל משפחה מהמם, לא קלאסית, נכון, אז מה? אני חושבת שיותר טובה ובטוחה רגשית מהמשפחה הקלאסית שהיינו.
בשנתיים שאחרי הפרידה התאבלתי, על אבדן תמימות, על אבדן חלום, כיום אני מבינה שהתאבלתי על אובדנים כי כל חיי לימדו אותי שהדברים האלו שאבדנו הם מהותיים, הם הסמל להצלחתנו בחיים, הם מודל להצלחה זוגית, ועוד.... עברתי דרך ארוכה מאז, וכ"כ טוב לי כיום, שאני מבינה שבסופו של דבר אין מודלים להתאים להם, יש חיים שאנחנו יוצרים לעצמנו, ואם הם טובים לנו, זה לא מעניין בכלל אם הם נכונים חברתית, מתאימים לחלום או מודל או כל מחשבה אחרת..
אחרי שאמרתי את כל זה, בהחלט יש מקרים של זוגות שהאי מונוגמיה הצילה אותם, אפשרה להם אוויר לנשימה, לימדה אותם נפרדות וגבולות שהיו חסרים שם מההתחלה, המסע גם להם לא פשוט, זה ללמוד להיפרד מהמון דפוסים, לשחרר מקומות תקועים, אבל כשמצליחים להשתמש במתנות שהאי מונוגמיה מביאה, לפעמים זה תהליך מדהים של לימוד תקשורת, שיפור אינטימיות, שיפור שיח, וגם לפעמים שחרור מחויבויות אוטומטיות שעשו רע הרבה שנים, שחרור אחריות לרגשות אחד של השני ועוד.
לפעמים זה גם לעבור לחדרים נפרדים, אפילו לבתים נפרדים, האם זו פרידה? האם זה דווקא שיפור הקשר? אני שוב מסתכלת גם על זה כעל מעבר מהמודל הקלאסי אוטומטי מקובל חברתית, למודל מותאם אישית שאם הוא עושה יותר טוב לכל הצדדים, אז נתאבל וכאב על שברו של חלום (שלא תחשבו שאני מקלה בזה ראש, זה היה קשה ביותר!) ונתחיל ללמוד את עצמנו סוללים לנו דרך חדשה שמתאימה לנו יותר.
* מוסיפה נקודה חשובה, יש מצבים אחרים שלא דברתי עליהם, כי הפוסט מדבר על פרידה, כאלה שא-מונוגמיה כערך, ביטוי אישי וכדומה, לא מהותית במיוחד לאף צד, ויוצרת הרבה קושי וכאב, וזה ממש מעולה להגיע להבנה משותפת במקרה כזה שמפסיקים (אגב כמטפלת ההתכווננות שלי היא גם לתמוך בתהליך שהכי מתאים למי שמולי בסופו של דבר וכל תוצאה שמיטיבה עם הצדדים, בין אם זו סגירה, פרידה, המשך תהליך כאי מונוגמים ומציאת דיוקים והסכמות, היא בעיני תוצאה טובה, במיוחד אם בדרך לומדים כלי תקשורת יותר טובים ולומדים להכיל את השוני והתפיסות של כל צד).