או אפילו סתם הטלת איסור/אמירת "לא" לפרטנר על משהו שהוא רוצה/צריך למען עצמו, עם גופו שלו, זמנו שלו, ובמרחב שלו.
בשיח הא-מונוגמי ההיררכי מקובל להתיחס ל"זכות" של אחד הפרטנריות לאסור על משהו כאשר יש קושי.
אסור על קיום מפגש, על קיום קשר, על סקס מסוג מסוים, על תקשורת כתובה וכו'. הרבה מטפליםות שראיתי אפילו מציעות לעתים שכשקשה לך מידי מותר לך להגיד "לא". והצד שרוצה לעשות דבר צריך להימנע ולכבד את האיסור מצד הפרטנר. אז אני רוצה לשתף אתכם לגבי ההבנה שלי למה מתחילת דרכי בקשר האי מונוגמי שאני נמצאת בו, כשעוד הגדרנו עצמנו "זוג היררכי" (אנחנו כבר לא) לא רציתי להגיד לפרטנר שלי "לא" על כלום, גם כשהיה לי ממש ממש קשה. והיה. לפני הקשר הנוכחי הייתי נשואה,, וכשרציתי לפתוח את מערכת היחסים וכבר הכרתי את הפרטנר הנוכחי (להלן המשני בתקופת נישואי) בעלי הטיל איסורים והציב תנאים. הוא עשה זאת מתוך פחד, מצוקה, קושי שדברנו עליהם רבות, הבנתי את הצד שלו וניסיתי ורציתי להתחשב, היינו בטיפול זוגי. עם זאת, הוא הטיל איסורים, בכל פעם בה הוטל עלי איסור מפורש, לצד הכאב שלו, שהרגשתי ורציתי להכיל, נתמלאתי מרדנות, כעס, תחושה שדורסים אותי, את האוטונומיה שלי על גופי וזמני, ולא מקשיבים לי. זה יצר בי טינה ומרירות, וגרם לי לא להיות מסוגלת לעמוד בדרישות שלו. דרישה להמנע מתקשורת עם השני, דרישה להמנע מפגישות איתו. זה יצר רוחות רעות בתקשורת ביננו. בעיני זה אחד הדברים שדרדרו לנו את הזוגיות הכי מהר. זה גרם לי אפילו ל"בגידה בראש" ולא רק במעשה, שהיא בעיני יותר גרועה, להיות עם בעלי בסיטואציה אינטימית וכאקט של התרסה לחשוב רק על המשני, איתו אסור היה לי להתראות לתקופה.
מאז שהייתי שם, וראיתי מה איסורים על אדם יכולים לגרום, אני לא רוצה ולא מסוגלת לדרוש מאף פרטנר/ית שלי דבר באיסורים, בטח לא במה שקשור לבחירות אישיות מאד שלהם. לא משנה כמה אני סובלת וקשה לי. אני אבקש ממנו להחזיק לי את היד להיות לצידי, להכיל את כאבי, להקשיב לי ולהיות איתי, אבל מתחילת דרכנו יחד נמנעתי בצורה מאד מאד ברורה מלהגיד "לא" לגבי המעשה שהוא רצה לעשות למען עצמו לא משנה כמה היה לי קשה. אני פשוט לא מוכנה בשום צורה לגרום לרוחות רעות כאלו בינינו. אני לא הבעלים שלו, ולא מחליטה עליו כדי להקל על עצמי. אני תמיד אעדיף שנתמודד עם הקושי של לעשות משהו, לצלוח את הכאב והפחד ביחד, מאשר להתמודד עם הקושי, ההרס וחורבן של איסור מצידי עליו, על גופו, ועל צרכיו. עוד דבר אני חושבת שתמיד עדיף לבצע, לעשות מה שקשה, ולהתמודד עם ההשלכות, מאשר למשוך את הזמן עוד ועוד ועוד ולא להתמודד עם דבר מלבד משיכת הזמן עצמה. אתםן ממש לא חייבים לעשות כמונו כמובן רק הבאתי כנקודה למחשבה לפני שאתםן בוחרות לומר "לא" לצורך אישי של פרטנריםות שלכםן.
*ברור שיש פה עוד הרבה נקודות כמו שהטלת איסורים משפיעה גם על צד שלישי וזה בכלל לא לעניין בעיני, ושהצד שרואה כמה קשה לי, רצוי מאד שיחד עם זה שממשיך לעשות לפי בחירותיו האישיים, יהיה גם מאד קשוב, מכיל ונוכח עבורי בקושי שלי ויתייחס אליו כאל "קושי שלנו". אבל בדיון בחרתי להתמקד בנזק שאיסורים עושים לזוגיות ספציפית.