גבולות, הגבלות ומה שביניהם

כל מיני פוסטים על גבולות עולים להם לאחרונה בקבוצות שונות וגם פוסט ישן בנושא הוקפץ אז בא לי לכתוב מאמר על איך אני תופסת את זה 🙂

קודם כל אני מבחינה בין גבולות אישיים לבין הסכמות שמבוססות על גבול משותף שיוצרות יחד *ונגזר* מהגבולות האישיים של כל הצדדים.

גבולות אישיים

אני מגדירה גבולות אישיים ככל מה שהוא התחום האישי שלי:

הגוף שלי

המרחב האישי שלי

הרכוש האישי שלי

הזמן האישי שלי

הילדים האישיים שלי (כשרלבנטי).

הגבולות האישיים שלי הם שלי, רק אני מחליטה על מה שבתוכם ואין לאיש זכות לדרוש ממני משהו בתוכם.

אני כן יכולה לדרוש כיבוד גבולותי האישיים, למשל-- "אל תגעי לי בירך".

"אל תקבע לנו את הטיפול בזמן האישי שלי". "אל תתני לילדים שלי גלידה לפני הארוחה" וכן הלאה.

גבולות משותפים

כשיש לי משהו משותף עם אדם אחר-נניח בית, ילדים, או זמן שקבענו כזמן משותף, הגבולות של זה יהיו הגבולות שנקבע יחד - עם העדפה להתאים למי שזקוק.ה לגבולות יותר צפופים. וככה ניצור הסכמה.

דוגמא:

אם לצד אחד מפריע שבזמן איכות משותף הם עם טלפונים, ולצד השני לא, עדיף להסכים שפשוט לא יהיו עם טלפונים, ב*זמן המשותף*.

הגבלות

כשצד אחד קובע מה קורה ומה לא קורה בתוך גבולות האישיים של הצד השני, אלו הגבלות.

הגבלות יוצרות בסופו של דבר חווית תסכול, שהצד השני שולט או כופה, ובסופו של דבר, מרחיק.

* דוגמא לאבחנה בין הגבלה לבין "גבולות משותפים":

אם אגיד לבן זוגי שאסור לו להתנשק בדייט שלו היום, שקורה בזמן שלו ובמרחב שאינו שלי, אני מגבילה אותו. אני יכולה לבקש ממנו, מותר לו גם לסרב.

אם אגיד לבן זוגי שבמסיבה היום בה נהיה יחד לא בגבולות שלי לראות אותו מתנשק, זו כבר הזמנה לבדוק יחד גבולות משותפים, כי אני מדברת על משהו שקורה במרחב משותף, ובזמן משותף, לא במרחב ובזמן האישיים שלו.

איך יוצרות הסכמות סביב גבולות משותפים?

כאשר אנחנו מדברים על גבולות משותפים, כל צד מתאר את הגבול האישי שלו, ומתוך הבנה הדדית שזה לא בהכרח מתאים לצד השני.

לדוגמא- הדוגמא מלמעלה, אמרתי לבן הזוג שלא בגבולות שלי לראות אותו מתנשק הערב במסיבה. את הגבולות שלי יש לכבד, זו לא בקשה אלא דרישה.

אילו דרכים אפשריות לכבד את הגבולות שלי מבלי להשית עליו הגבלה בתחום האישי שלו?

1. הוא יכול לומר שסבבה, לא כזה חשוב לו היום,

2. הוא יכול לומר שלא בגבולות שלו לבוא למסיבה אם לא יכול להתנשק בה ומכאן:

3. אנחנו יכולים להחליט שהוא עושה את זה כשמוודא טוב טוב, שאני לא שם ולא רואה, אם מתאים לשנינו.

4. אנחנו יכולים להחליט שלא מגיעים למסיבה ביחד, אלא רק אחד מאתנו.

5. אנחנו יכולים להחליט לא ללכת למסיבה הערב בכלל, ולעשות משהו אחר יחד.

יש פתח לשיח.

כלומר, הגבולות האישיים נשארים בגדר "דרישה", אלא אם אחד הצדדים מרגיש שיכול להגמיש אותם בתנאים מסוימים, ויוצרות סביבם הסכמות ביחד.

דרישות לעומת בקשות

כשצד אחד רוצה שהצד השני יעשה, או לא יעשה משהו, שבתוך הגבולות האישיים של *הצד השני*

אין מקום לדרישות.

יש מקום לבקשות.

לבקשה אפשר לסרב. כשאנחנו באות לבקש, נבוא מוכנים לסירוב אפשרי, ובפתיחות לנהל שיח אחריו, ולהקשיב לסיבות והצרכים של הצד השני במידה ויסרב.

כשאנחנו באים בבקשה, חשוב שניתן לצד השני את כל ההרגשה שמותר ורצוי שיבחן טוב טוב מה מרגיש, ואנחנו רוצות תשובה כנה, גם סירוב, ואנחנו במוכנות להמשיך בחיבור ושיח אחרי זה.

*דוגמא: אני מטורגרת ממש מהרעיון שבן זוגי יתנשק היום דייט שלו בבית הקפה, אני מכינה את עצמי לבקש ממנו שלא יעשה את זה, אבל מבינה שהטריגר הוא קודם כל שלי, ושזו בקשה שלי ממנו *בתוך* תחום הגבולות האישיים *שלו* לכן מכינה את עצמי למצב שאולי יסרב לבקשה, ויודעת שזה לגיטימי, לא נגדי אלא בעדו.

ניגשת אליו ואומרת לו שזה בסדר אם יסרב, מביעה הכרה בכך שאני מבקשת משהו שנמצא לגמרי *בגבולות האישיים שלו*

ובמידה וסירב, אנחנו יכולים לחפש יחד מה הכי יעזור לי במידה ויבחר להתנשק, ואני שומרת על פתיחות לרעיון שאם יבחר כן להתנשק, זה לא נגדי:

לא לדעת

כן לדעת

מתי לדעת

איך לשמוע על זה

תמיכה בשיחה? מגע? פעילות כייפית?

לבלות עם חברים בזמן הדייט שלו

לעשות מדיטציה בזמן הדייט?

לקיחת מרחק (ואז, כדאי לבדוק מה הוא צריך כדי שלא יהיה לו קשוח עם המרחק שלי)

וכן הלאה, אפשרויות שתומכות ונעימות ולא מחייבות הסכמה שלו לבקשתי, ומאפשרות לי להתמודד עם בחירתו והטריגר שלי, בדרכים אחרות.