אגואיזם קשוב, הוא אגואיזם שבו אני רואה את הצרכים שלי בבהירות, מתבוננת בגבולות שלי שחשובים לי, בוחרת לפעול ולהגיב מהמקום הזה אך יחד עם זאת ברגישות למי שמולי, כיבוד הגבולות שלו ללא היסוס, ורגישות לכך שאולי לא אמלא צרכים שלו.ה, או שהצבת הגבול שלי מולו תהיה לו.ה בלתי נעימה.
בעולם האמונוגמי משמעותי לי במיוחד להתנהל משם כי יש כ"כ הרבה מצבים מורכבים אפשריים שמעוררים טריגר או קושי, אצלי, או אצל אהובותים שלי, אם זו מיניות במרחב משותף, אם זו קנאה, אם חוסר בטחון או חרדת נטישה, אם צורך להציב גבולות אישיים. חשוב לי מאד לפעול ממקום של חיבור וקשב עצמי אך גם להיות במודעות ורגישות להשפעות של זה על הזולת.
איפה אני כיום?
לומדת הרבה קשב עצמי לגבולות והצרכים שלי, מכוונת לא לאפשר חציית גבולותי, ואם מזהה שזה קורה מגיבה באסרטיביות, יש עוד הרבה למידה פה בעניין הזיהוי, אבל זה בפוקוס שלי. לומדת לשים לב לצרכים שלי קודם כל, לפני שאני אומרת "כן" למשהו שבקשו או הציעו לי ולומדת לתקשר צרכים שלי לזולת, עם הזמן מצליחה יותר ויותר.
עם זאת אני עדיין במקום שממש קשה לי לוותר על האשמה הרבה שמנהלת אותי כבר כ"כ הרבה שנים.
וככה יוצא שכל פעם שאני פועלת מהמקום שרואה *אותי* תחילה, אני מרגישה אשמה על ההשפעות האפשריות שעשוייה להיות על אחרותים.
אם למשל אבחר לא ליסוע למפגש עם אהוב, או לא להכין ארוחה למפגש כי אני עייפה וחסרת אנרגיות, זה לגמרי לבחור בצרכים והגבולות שלי, ועם זאת ארגיש אשמה רבה על כך שאני אולי לא עומדת בציפיות או מאכזבת.
אשמה כזו מגיעה יחד עם שימת כל האחריות לרגשות של הזולת, על עצמי.
אז ממקום בו פעם לא הייתי בקשב עצמי, והאשמה ניהלה אותי לגמרי, בכל בחירה ופעולה שלי (דפוס ריצוי), עברתי למקום בו אני פועלת מקשב עצמי אבל אח"כ מתייסרת באשמה על השלכות אפשריות של זה.
אוף מעייף. ובלי ספק אורח החיים האמונוגמי שלי יוצר לא מעט מצבים שבהם אני חווה את זה.
זה מעייף ולאחרונה הבנתי מדוע אני נאחזת באשמה, הבנתי שמשמעות האשמה שלי בשבילי היא" רגישות", יש בי חרדה שאם אוותר על האשמה, אאבד את הרגישות שלי לזולת. ואני פוחדת, רוצה שהיא תהיה.
אני כבר מבינה בראש שזה לא נכון, שזו אמונה שהוטבעה בי מגיל צעיר, וזו אמונה שאני בתחילת הדרך לפרק , ויותר מזה, בסופו של דבר התוצר של חוסר קשב עצמי הוא לעתים מאד קרובות חוסר רגישות שלי לזולת כי אני כבר לא יכולה יותר.