לפעמים המשפט "זה רק טריגר" סוגר את החקירה מוקדם מדי.

לפעמים המשפט "זה רק טריגר" סוגר את החקירה מוקדם מדי.

מישהו מעיר לך הערה קטנה.

מעבר לשולחן, כשהקפה כבר התקרר.

הבטן מתכווצת.

הלסת ננעלת.

ומיד הראש מתחיל לעבוד.

אבל במקום לשאול "מה קרה כאן?", אנחנו שואלים "מה לא בסדר בי?"

"אני שוב מופעל."

"אני רגיש מדי."

"אני צריך לווסת."

לפעמים השפה שנועדה לעזור לנו, גורמת לנו להפסיק לחקור.

התרגלנו להפנות את הזרקור פנימה, דווקא ברגע שבו צריך להסתכל החוצה.

בלי לשים לב, "ויסות רגשי" הפך לתירוץ אלגנטי לשתקנות.

היכולת להירגע נהייתה מין הישג.

להחזיר את הנשימה לקצב רגיל, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך לשבת באותו חדר.

להנהן.

ולהעמיד פנים שהמשפט שנאמר הרגע לא שרט שום דבר מבפנים.

אבל הגוף לא מכיר את המושגים האלה.

הוא לא יודע להפריד בין היסטוריה להווה.

הוא רק יודע שכרגע, משהו פה מרגיש לא בטוח.

לפעמים הכיווץ הזה בבטן באמת מגיע מפצע ישן שנפתח.

ולפעמים הוא מופיע כי מישהו מדבר אלינו עכשיו בצורה מזלזלת או מקטינה.

ובדרך כלל, זה שניהם יחד.

הווה פוגעני שיושב בדיוק על עבר שכבר כואב.

אם כל מה שאנחנו עושים זה להרגיע את עצמנו, פספסנו את השאלה.

ויסות לא נועד להשתיק את הרגש.

הוא נועד ליצור קצת אוויר בין הרגש לבין התגובה.

כדי שלא נהפוך את הכיווץ הראשון לפסק דין סופי.

ובתוך המרווח הזה, אפשר סוף סוף לברר.

כמה מהכאב הזה שייך למי שהיינו פעם.

ומה אנחנו הולכים לעשות עם מי שיושב עכשיו מולנו.