הסיפור שהגוף שלך מספר: מסע אל הזיכרון הפיזי והריפוי שלו

האם קרה לכם פעם שהראש רצה ופעל בהיגיון, אבל הגוף פשוט סירב לשתף פעולה? אולי זו תחושת כיווץ בלתי מוסברת בבטן לפני פגישה חשובה, קיפאון פתאומי ברגע של אינטימיות, או גל של חום שעולה כשמישהו אומר משהו שמזכיר לכם, באופן לא מודע, אירוע מהעבר. התגובות האלו, שהרבה פעמים נראות לנו תמוהות או מתסכלות, הן לא שגיאה במערכת. הן השפה העתיקה של הגוף שלנו, והן מספרות סיפור.

במאמר הזה נצא יחד למסע הבנה. ניתן שם לתופעה הזו – "זיכרון פיזי" – נחקור את המדע המרתק שעומד מאחוריה, נגלה כיצד היא מעצבת את החוויות שלנו, במיוחד במיניות, והכי חשוב, נלמד כלים מעשיים ורגישים כדי להתחיל דיאלוג חדש ומיטיב עם הגוף שלנו.

מהו זיכרון פיזי? ההיגיון שמאחורי תגובות הגוף

בפשטות, זיכרון פיזי (או זיכרון גופני) הוא זיכרון שאינו מאוחסן רק במחשבות ובנרטיבים שבמוחנו, אלא טבוע ישירות במערכת העצבים, בשרירים וברקמות החיבור של הגוף¹. דמיינו את גופכם כספרייה חיה ועצומה, ארכיון נסתר שמתעד כל חוויה, כל רגש וכל תחושה שאי פעם חוויתם.

לכולנו יש דוגמאות יומיומיות לכך. ריח של עוגה שאמא הייתה אופה יכול להציף אותנו בשמחה ורוגע באופן מיידי, עוד לפני שהספקנו לחשוב "זה הריח מהילדות שלי". באופן דומה, שיר מסוים שמתנגן ברדיו יכול לגרום לכיווץ קל בלב או לתחושת עצב, כי הגוף שלנו זוכר את הפרידה שליוותה אותו. זהו הזיכרון הפיזי בפעולה – תגובה אוטומטית, גופנית, שאינה דורשת עיבוד קוגניטיבי.

היכולת שלנו להרגיש את מה שמתחולל בתוך הגוף – את פעימות הלב, את קצב הנשימה, את המתח בשרירים או את הפרפרים בבטן – נקראת אינטרוספקציה (Interoception). אני אוהב לחשוב על זה כעל החוש השישי שלנו; החוש שמאפשר לנו להקשיב בפועל לסיפור שהגוף מספר, רגע ברגע.

המדע מאחורי הסיפור: איך הגוף "זוכר"?

הזיכרון הזה אינו מיסטי, הוא מושרש עמוק בביולוגיה שלנו. אף על פי שרעיונות אלו עשויים להישמע חדשניים, הם מעוגנים בהבנה הולכת וגוברת במדעי המוח על הקשר הבלתי נפרד בין גוף לנפש וכיצד חוויות מעצבות את הפיזיולוגיה שלנו. שני שחקנים מרכזיים בתהליך הזה הם מערכת העצבים ורקמות החיבור.

מערכת העצבים האוטונומית שלנו, זו שפועלת ללא מחשבה מודעת, מחולקת לשניים. המערכת הסימפתטית, שאחראית על תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight), מכינה אותנו לפעולה במצבי לחץ. מולה פועלת המערכת הפארא-סימפתטית, שאחראית על "הירגע ועכל" (Rest and Digest) ומכניסה אותנו למצב של רגיעה וביטחון. כשאנו חווים טראומה או מתח כרוני, מערכת ה"הילחם או ברח" יכולה להפוך לדרוכה מדי, והגוף "זוכר" את הדריכות הזו גם כשהסכנה חלפה.

כדי להבין זאת לעומק, ה"תיאוריה הפוליוואגלית" מציעה מבט מורחב יותר. דמיינו שיש לנו שלושה מצבי תגובה עיקריים: מצב של ביטחון וחיבור חברתי, בו אנחנו רגועים ופתוחים לקשר; מצב של איום, בו הגוף מגויס להילחם או לברוח; ומצב של סכנת חיים, בו הגוף "קופא" או מתנתק כמנגנון הגנה אחרון. התיאוריה עוזרת לנו להבין למה לפעמים, מול טריגר מהעבר, אנחנו לא רק נלחמים או בורחים, אלא פשוט קופאים ומתנתקים מהסיטואציה.

בנוסף, רשת רקמות החיבור שעוטפת כל איבר ושריר בגופנו, הנקראת פאשיה (Fascia), מתפקדת כרשת תקשורת מתוחכמת. הרשת הזו רגישה מאוד למתח ולרגשות, ויכולה "לאגור" בתוכה מתח פיזי ונפשי לאורך שנים, מה שמוביל לשחרור סומטי (גופני) של הרגש הזה בשלב מאוחר יותר.

זיכרון פיזי במיניות: בין מפת עונג לחומת הגנה

המרחב האינטימי הוא מקום בו הזיכרון הפיזי בא לידי ביטוי באופן העוצמתי ביותר. מצד אחד, חוויות מיניות טובות, מלאות נוכחות, ביטחון ועונג, יוצרות "מפת עונג" פיזית ורגשית. המפה הזו היא נכס חי ודינמי, והיא מתרחבת ומתעמקת עם כל חוויה של מגע מכוונן, תקשורת פתוחה וחקירה משותפת. טיפוח אקטיבי של מפת העונג הזו הוא לא רק דרך להגביר הנאה, אלא גם כלי לבניית חוסן רגשי ומיני, המאפשר לגוף להרגיש בטוח יותר לחקור ולהתמסר.

מהצד השני, חוויות של מבוכה, אשמה, כאב פיזי או טראומה מינית יוצרות את ההפך, "חומות הגנה". אלו הן תגובות גופניות אוטומטיות של כיווץ, ניתוק או קהות חושים, שמטרתן להגן עלינו מפני פגיעה חוזרת. הגוף מנסה לשמור עלינו, אך לעיתים קרובות, חומות ההגנה האלו הופכות לחסמים במיניות שמונעים מאיתנו לחוות אינטימיות וחיבור כפי שהיינו רוצים. כאן נכנס לתמונה רעיון מעשי וחשוב: הסכמה סומטית (Somatic Consent).

מעבר ל'כן' המילולי, למדו להקשיב ל'כן' ול'לא' העדינים של הגוף.

"כן" גופני מרגיש כמו התרחבות, חום, נשימה נינוחה וזרימה. "לא" גופני יכול להתבטא ככיווץ קל בבטן, עצירת נשימה פתאומית, תחושת קור או צמצום. למידה של שפת ההסכמה הזו, גם בעצמנו וגם עם פרטנרים, היא הבסיס לביטחון ולפירוק חומות ההגנה. כדי לעשות זאת, חשוב להבין מהם גבולות אישיים, הסכמות והגבלות וכיצד לתקשר אותם.

מרגיש שזה נוגע בך? דע/י שאת/ה לא לבד, ושיש דרכים ליצור שינוי. המפתח מתחיל בהקשבה.

הדרך לריפוי: כלים מעשיים ל"כתיבה מחדש" של הסיפור

עבור מי שמרגיש שהפער בין התיאוריה למעשה גדול מדי, או קרא את כל המילים הנכונות אבל לא יודע איך לחיות אותן⁴, החלק הזה הוא הגשר הראשון. הוא מציע כלים מעשיים כדי להתחיל לחיות את הידע, ולא רק לצבור אותו.

1. נוכחות והקשבה (מיינדפולנס): הדרך לדיאלוג עם הגוף מתחילה בהסכמה פשוטה להיות נוכחים איתו. תרגילים כמו סריקת גוף (פשוט לעבור במחשבה על כל איבר ולשים לב מה הוא מרגיש, ללא שיפוט) או התמקדות בנשימה, מאמנים את מערכת העצבים לחזור למצב של רוגע.

2. יצירת "חוויות מתקנות": כדי לשנות זיכרונות ישנים, עלינו ליצור זיכרונות חדשים ומיטיבים. בהקשר של מגע ואינטימיות, הכוונה היא לחוויות של מגע איטי, מכוונן, שניתן בהסכמה מלאה וקשוב לתגובות הגוף. חוויה אחת כזו יכולה להתחיל בתהליך של שחרור רגשי ופירוק דפוסים ישנים. תקשורת פתוחה ואמפתית עם הפרטנר/ית היא קריטית כאן, וניתן להשתמש בכלים של תקשורת מקרבת כדי לבנות את הביטחון הנדרש.

3. פנייה לעזרה מקצועית: לעיתים, המסע הזה דורש ליווי. טיפול סומטי או טיפול מודע-גוף יכול לספק מרחב בטוח לחקור את הזיכרונות האלו, לווסת את מערכת העצבים ולשחרר מתח וטראומה אגורה. כשמדובר בדפוסים שמשפיעים על הזוגיות, מרחב טיפולי כמו Co-Therapy / טיפול משולב יכול להיות אידיאלי, כיוון שהוא מאפשר לשני בני הזוג לעבור את התהליך יחד, בתמיכה והבנה הדדית.

תיבת תרגול: "עוגן קרקוע" ב-30 שניותהרגישו מוצפים? נסו את התרגיל הפשוט הזה כדי לאותת לגוף שהוא בטוח.שבו בנוחות והרגישו את כפות הרגליים נוגעות בקרקע.שימו לב לשלושה דברים שאתם רואים סביבכם כרגע.קחו נשימה אחת, איטית ועמוקה, דרך האף והחוצה דרך הפה.זהו. הרגע לימדתם את מערכת העצבים שלכם שאפשר לעצור לרגע, לחזור לכאן ועכשיו, ולהרגיש ביטחון.

הסיפור שהגוף שלך מספר הוא ייחודי וראוי להקשבה. אם אתה מרגיש שהגיע הזמן לתרגם את התובנות למעשים וזקוק למרחב בטוח וליווי מקצועי, אני מזמין אותך לשיחת היכרות טלפונית, ללא התחייבות. נחשוב יחד על הצעד הבא במסע שלך.