כשהשמש עולה על התפיסה: מחשבות על פרוגרסיביות ושמרנות

חשבתי על דרך לתאר איך אני מבין ותופס, באופן אישי ופשטני, את המושגים פרוגרסיביות ושמרנות. דמיינו לילה חשוך במיוחד; כשאני מביט החוצה, אני רואה מעט מאוד צבעים, בעיקר גוונים של אפור ושחור. אבל אז השמש מתחילה לעלות. ככל שהאור מתגבר, עוד ועוד צבעים וגוונים נגלים לעיניי – הירוק העז של הדשא, הכחול העמוק של השמיים המתבהרים, האדום העדין של הפרח ההוא בגינה. הדברים האלה היו שם כל הזמן, גם בחשכה, אך רק האור הגובר מאפשר לי לראות, להבחין ולהכיר בהם.

עבורי, הפרוגרסיביות היא כמו זריחת השמש הזו. היא מייצגת את התהליך המתמיד של גילוי, של הרחבת התפיסה, של מתן תשומת לב והכרה לדברים – לחוויות, לזהויות, לרעיונות – שתמיד היו קיימים אך נותרו בחשכה, בלתי נראים או בלתי מובחנים. פתאום, מה שנראה קודם כאחיד או פשוט מתגלה כמורכב ומגוון. הירוק אינו רק ירוק, אלא ספקטרום שלם – ירוק בקבוק, ירוק דשא, ירוק זית. גם אם אני אישית לא תמיד מבחין בכל הניואנסים, האור מאפשר לי להבין שהם קיימים, שיש עוד מה לראות וללמוד.

וכאן נכנס כוחה של השפה. ככל שאנו רואים ומבחינים ביותר גוונים ופרטים, אנו נזקקים למילים חדשות כדי לתאר אותם, לדבר עליהם. המילים מאפשרות לנו לא רק לתת שם למה שנגלה לעינינו, אלא גם, וזה אולי חשוב אף יותר, להתייחס לחוויות שאנחנו אישית לא חווים או לא מכירים לעומק. הן מאפשרות לנו להקשיב, לשמוע ולשאול אחרים על תפיסת העולם שלהם, השונה משלנו, ולהבין שישנן אינסוף דרכים לחוות את המציאות, אינסוף "צבעים" בספקטרום האנושי, גם כאלה שאינם בטווח הראייה המיידי שלנו.

מנקודת מבטי, השמרנות, לעומת זאת, יכולה לעיתים להיתפס כניסיון להשאיר את האור מעומעם, להחזיק בתפיסה שהדברים כפי שהם נראים כרגע – או כפי שנראו בעבר – הם המצב הנכון, היחיד או המלא. היא עלולה לשקף נטייה להישען על החוויות המוכרות והמוגבלות שלנו, ולהתנגד לרעיון שהשמש ממשיכה לעלות ועוד גוונים וצורות ימשיכו להתגלות. חוויה זו, עבורי, יכולה לפעמים להרגיש כמו קיבעון, חוסר סקרנות, או עצירה של תהליך ההתפתחות והשינוי הטבעי.

איש אינו "צריך" להיות פרוגרסיבי או שמרני באופן מוחלט, והמילים האלה אולי לא מתארות במדויק את החוויה של כולם. אך השאלה שאני מעלה לעצמי היא זו: האם אנחנו לפעמים, מתוך הרגל או פחד מהלא מוכר, עוצרים את הזריחה באמצע? האם אנו ממהרים להגיד "זהו, ראינו הכל, אפשר לסגור את הספר", ובכך מתעלמים מאינסוף החוויות, הגוונים והאפשרויות שעדיין קיימות סביבנו, מחכות לאור שיאיר עליהן ולשפה שתיתן להן קול?

האם אנו פתוחים להכיר בכך שהחוויה שלנו היא רק צבע אחד בספקטרום רחב, ושיש עוד עולם שלם לגלות כשהשמש ממשיכה לעלות?