לפעמים לא חסר לך ביטחון עצמי. חסר לך אישור.

לפעמים לא חסר לך ביטחון עצמי. חסר לך אישור.

אנשים אוהבים להגיד:

"תאהב את עצמך."

"תפסיק לחפש אישור מבחוץ."

"תהיה שלם עם עצמך."

וככל שאנחנו שומעים את זה יותר, קל להתחיל להאמין שאם משהו עדיין כואב לנו, כנראה שעוד לא התפתחנו מספיק.

אם נפגעת מביקורת,

אם התרגשת ממחמאה,

אם חיכית להודעה שלא הגיעה,

אם רצית שמישהו יגיד לך שעשית טוב,

כנראה שאתה עדיין תלוי.

אבל בני אדם לא בנויים ככה.

אף אחד לא מגיע לעולם עם ערך עצמי מוכן.

אנחנו בונים אותו דרך קשר.

דרך פנים שמאירות כשאנחנו נכנסים לחדר.

דרך מישהו שמקשיב באמת.

דרך אדם שאומר: "אני רואה."

לפני שאנחנו לומדים לראות את עצמנו, מישהו רואה אותנו.

לפני שאנחנו לומדים להעריך את עצמנו, מישהו מעריך אותנו.

לפני שאנחנו מפתחים קול פנימי, אנחנו פוגשים קולות מבחוץ.

זו לא חולשה. זו הדרך שבה בני אדם מתפתחים.

ולפעמים מה שכואב הוא לא שאין לך ערך עצמי.

מה שכואב הוא שלא פגשת מספיק מבטים שראו אותו.

יש הבדל גדול בין תלות באישור לבין רעב לאישור.

תלות אומרת: בלי שתגיד שאני שווה, אני לא קיים.

רעב אומר: הרבה זמן אף אחד לא האכיל את החלק הזה בי.

ההבדל נשמע קטן. הוא לא.

כי רעב אינו בעיה פסיכולוגית. רעב הוא איתות.

כמו צמא. כמו בדידות. כמו געגוע.

הוא לא אומר שמשהו לא תקין בך.

לפעמים הוא אומר שמשהו חסר.

והאמת היא שרבים מאיתנו מסתובבים רעבים.

רעבים להכרה. רעבים למילה טובה. רעבים לכך שמישהו ישים לב.

לא בגלל שאנחנו נרקיסיסטים.

לא בגלל שאנחנו תלותיים.

אלא בגלל שאנחנו חיים בעולם שבו קל מאוד להיות מוקפים באנשים, וקשה מאוד להיות נראים.

ולפעמים הרעב הזה מתחיל לעצב את החיים כולם.

אנחנו בוחרים מקצועות שאנחנו אוהבים, ובכל זאת מודדים את ערכם במחיאות כפיים.

נכנסים למערכות יחסים מתוך אהבה, ובכל זאת בודקים כל הזמן אם אנחנו נראים בהן.

שואפים להצליח, ובכל זאת לא בטוחים שההצלחה תספיק.

ואז קרה דבר מוזר.

הצורך המקורי היה שיראו אותנו.

אבל בדרך איבדנו את עצמנו.

כי ככל שאנחנו תלויים יותר באישור מבחוץ, כך אנחנו נאלצים יותר להתאים את עצמנו למה שיזכה בו.

וכשזה קורה, כבר לא ברור מה אנשים באמת אוהבים:

אותנו.

או את הגרסה שלנו שלמדה למצוא חן.

הבעיה אינה שאנחנו זקוקים לפעמים שיראו אותנו.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מוסרים לאחרים את האחריות להחליט אם יש לנו ערך.

כשאנחנו נותנים לעיניים של אחרים לקבוע את מה שרק אנחנו יכולים לדעת:

מי אנחנו.

כמה אנחנו שווים.

והאם מותר לנו לתפוס מקום בעולם.

זו אחריות כבדה מדי להפקיד בידיים של מישהו אחר.

גם אם הוא אוהב אותנו.

גם אם הוא בן הזוג שלנו.

גם אם הוא ההורה שלנו.

אחת המשימות הכי קשות של הבגרות היא לא להפסיק לרצות שיראו אותנו,

אלא להפסיק לבקש מאחרים להחליט בשבילנו אם אנחנו קיימים.

כי אנחנו זקוקים לאישור. זו לא תקלה.

אנחנו זקוקים למבט, להכרה, להדהוד.

אבל אנחנו גם זקוקים למקום פנימי שלא קורס כשאלה אינם מגיעים.

ליכולת להרגיש כאב בלי להסיק ממנו שאין לנו ערך.

להרגיש בדידות בלי להסיק ממנה שאיננו ראויים לאהבה.

כל ההבדל נמצא שם.

בין אדם שאומר:

"אם אף אחד לא רואה אותי, כנראה שאין בי מה לראות."

לבין אדם שאומר:

"אני יודע שיש בי מה לראות.

ואני עדיין מתגעגע שמישהו יסתכל."

זה לא אותו דבר בכלל.