"אל תתאהב בי": כנות, גבול, או תירוץ של חוסר פניות רגשית?

"אל תתאהב בי."

שלוש מילים.

נשמע כמו גבול. לפעמים אפילו כמו כנות נדירה.

אבל ברוב הפעמים, זה פשוט אליבי של חוסר פניות רגשית.

מה אנחנו באמת מבקשים כשאנחנו אומרים את זה?

פטור מאשמה.

אנחנו רוצים את הקרבה ביום שלישי בערב.

את הרגע הזה שבו מישהו נשען עלינו על הספה מול המסך.

את החום של גוף אחר כשבחוץ יורד גשם.

אבל אנחנו לא רוצים את כובד המשקל של הדמעות שלו ביום חמישי בבוקר.

וזה אנושי מאוד.

הפחד הזה מהרגע שבו הלב של מישהו אחר יהפוך לאחריות שלנו.

אבל כאן מתחיל השקר.

כי "הזהרתי אותך" לא באמת מנקה אותנו.

בני אדם לא עובדים לפי חוזים.

אין טופס ויתור על רגשות שאפשר לחתום עליו לפני שנכנסים למיטה.

אי אפשר לחבק אדם כשהוא עייף.

לנשום את הריח שלו.

ולצפות שהגוף שלו יזכור רק את האותיות הקטנות.

"אל תתאהב בי" הוא שריון.

הוא התירוץ שאנחנו מכינים לרגע שבו נרכס את הז'קט.

נסתכל על המבט השבור שמולנו.

ונגיד בשקט:

"אבל אמרתי לך מההתחלה."

כאילו המילים האלה מוחקות את כל מה שהיה באמצע.

כאילו אם שמנו תמרור אזהרה, מותר לנו לקחת את מה שאנחנו צריכים ולהשאיר אותם ריקים.

השאלה האמיתית היא לא למה אנשים מתאהבים בנו בכל זאת.

היא מה אנחנו עושים כשאנחנו רואים את המבט שלהם מתחיל להשתנות.

כשהם מניחים לנו את הקפה על השולחן בבוקר, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.

ואנחנו לוקחים שלוק.

בידיעה גמורה שזה לא שלנו.

ובידיעה גמורה שאנחנו לא מתכוונים להישאר.