קנוניה דיסוציאטיבית: ממושג תיאורטי לכלי אבחוני בטיפול זוגי

בקליניקה, אנו פוגשים אותם שוב ושוב: זוגות שמרגישים תקועים. הם מגיעים אלינו מותשים ממלחמות חפירה, משיחות שחוזרות על עצמן במעגלים כואבים, ותחת תחושה מתמדת של תסכול וייאוש. הם אוהבים, אך אינם מצליחים להתקרב. נדמה כאילו כוח חזק מהם מנהל את מערכת היחסים, כאילו העבר הוא אורח שלישי, שקט אך רב עוצמה, שיושב איתם בחדר הטיפולים ומכתיב את הכללים. התחושה הזו, שמוכרת כל כך למטפלים זוגיים, מצביעה לעיתים קרובות על דינמיקה עמוקה ונסתרת מהעין.

המושג "קנוניה דיסוציאטיבית" עשוי להישמע תיאורטי, אך בניסיוני, הוא מהווה מפתח קליני חיוני לפענוח הדינמיקות ההרסניות הללו. הוא מאפשר לנו, כמטפלים, להבין את הסיפור האמיתי שמתרחש מתחת לפני השטח. במאמר זה, אפרק את המושג המורכב הזה למרכיביו, ואציע מסגרת ברורה וכלים פרקטיים ליישום בקליניקה. נתחיל מהבנת ה"הסכם הלא מודע" שכל זוג כורת, נעמיק בהשפעתה של טראומה על הדינמיקה הזוגית, נגדיר במדויק מהי קנוניה דיסוציאטיבית, ונסיים בהצגת כלים טיפוליים וניתוח מקרה שימחיש כיצד ניתן להפוך תקיעות לנקודת מפנה וצמיחה.

מעבר לקונפליקט הגלוי: כיצד לזהות את ה'הסכם הלא מודע' שפועל בקליניקה?

כל זוגיות היא עולם ומלואו, עם שפה משלה. לעיתים קרובות, השפה המדוברת ביותר אינה זו הנאמרת במילים, אלא זו המתבטאת דרך התנהגויות ודפוסים. "הזדהות השלכתית" היא אחד המנגנונים המרכזיים המרכיבים את השפה הלא-מודעת של הזוגיות. זהו תהליך שבו רגש, מחשבה או חלק בעצמי שאדם מתקשה להכיל, מושלך באופן לא מודע על בן או בת הזוג, אשר "מתגייסים" לחוות ולהתנהג את אותו החלק. כך נוצר לא מודע זוגי משותף.

על בסיס זה, נוצרת לעיתים "קנוניה" (Collusion). אין מדובר במזימה מודעת, אלא בריקוד משותף ולא מודע שבו שני בני הזוג "מסכימים" לשחק תפקידים קבועים ומשלימים. התפקידים הללו – למשל, הרודף והנרדף, המציל והקורבן – אינם מקריים. הם משרתים מטרה עמוקה: לארגן את עולמם הפנימי של בני הזוג ולעזור להם להימנע ממגע עם כאב ראשוני ועמוק יותר. למשל, כאשר בן זוג אחד תמיד לוקח על עצמו את תפקיד "ההגיוני" והשני את תפקיד "הרגשי", הם למעשה כורתים ברית לא מודעת. ברית זו מאפשרת לראשון להימנע ממגע עם מורכבותו הרגשית, ולשני להימנע מהצורך בחשיבה צלולה ואחראית. הם מקבעים זה את זה בתפקידים נוקשים, המבוססים על יחסי אובייקט מוקדמים, ומונעים מעצמם ומזולתם את האפשרות להיות שלמים.

ה'אורח השלישי' בחדר: מדוע הדיסוציאציה של המטופל מנהלת את הקשר הזוגי?

כאשר הרקע של אחד מבני הזוג או שניהם כולל טראומה מורכבת, הדינמיקה הזו מקבלת עומק מסוכן יותר. המנגנון המרכזי שבאמצעותו הנפש מתמודדת עם טראומה הוא דיסוציאציה. חשוב להבין שדיסוציאציה אינה הדחקה. בהדחקה, התוכן המאיים נדחק אל הלא-מודע אך נשאר חלק אינטגרלי מהעצמי. בדיסוציאציה, לעומת זאת, מתרחש ניתוק. חלקים שלמים של החוויה – רגשות, תחושות גוף, זיכרונות – קיימים בנפש אך אינם נגישים למודעות, הם הופכים ל"לא-אני". כפי שניסח זאת פיליפ ברומברג, הנפש הפוסט-טראומטית אינה 'שלמה' עם חלקים מודחקים, אלא מורכבת ממצבי עצמי נפרדים שאינם מתקשרים זה עם זה.

חלקי העצמי המנותקים הללו אינם נעלמים. הם מחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, והם עושים זאת דרך התנהגות, דרך מה שאנו מכנים enactment בטיפול. בן או בת הזוג הופכים, באופן לא מודע, לשחקנים בדרמה הפנימית שלא סופרה. הם "מוזמנים" לגלם תפקיד שמשחזר את הטראומה המקורית – התוקפן, הבוגד, הנוטש – ובכך מאפשרים לחלק המנותק להתקיים ולהיות מורגש בעולם, גם אם באופן הרסני. ובן/בת הזוג, מתוך עולמו/ה הפנימי וההיסטוריה האישית שלו/ה, נענה/נענית באופן לא מודע להזמנה זו, וכך הריקוד הטראומטי נשלם.

הגדרת התופעה: מהי קנוניה דיסוציאטיבית וכיצד היא נראית בפועל?

כאן אנו מגיעים להגדרה המדויקת של התופעה. קנוניה דיסוציאטיבית היא שיתוף פעולה זוגי, לא מודע, שמטרתו המרכזית היא לשמר את הניתוק (הדיסוציאציה) של שני בני הזוג מחלקים מאיימים בעצמם ובקשר. זוהי הגנה משותפת בזוגיות מפני כאב בלתי נסבל, אך מחירה הוא חיוניות ואינטימיות.

בפועל, בקליניקה, נוכל לזהות מספר סימנים לקיומה של קנוניה כזו:

• הימנעות שיטתית: הזוג נמנע באופן עקבי מלגעת בנושאים טעונים רגשית כמו מיניות, כעס, תלות או פגיעות. כל ניסיון של המטפל לגעת בנקודות אלו נתקל בהתנגדות משותפת.

• דפוסים נוקשים: התפקידים בזוגיות קבועים ואינם מאפשרים גמישות. תמיד יש אחד "אשם" ואחד "צודק", אחד "חזק" ואחד "חלש".

• "עיוורון התייחסותי": קושי עמוק של כל אחד מבני הזוג לראות את האחר כאדם שלם ומורכב, מעבר לתפקיד שהוכתב לו בקנוניה.

דוגמה קלאסית לכך היא רומן מחוץ לנישואים. לעיתים, הרומן אינו רק מעשה של אדם אחד, אלא ביטוי של קנוניה דיסוציאטיבית. התשוקה, החיות והריגוש "הוצאו" אל מחוץ לקשר, בהסכמה לא מודעת של שני בני הזוג, כדי לשמר את הזוגיות "הבטוחה", המוכרת והמנותקת. זהו שחזור טראומה ברמה הזוגית, המאפשר לשני בני הזוג להימנע ממפגש עם הריקנות או הכאב שבתוך הקשר עצמו. הצלחת טיפול זוגי בטראומה תלויה ביכולתנו לזהות ולפרק הסכמים שבשתיקה מסוג זה. האתגר, אם כן, הוא להפוך את התיאוריה למעשה קליני. המקרה של עומר ועמליה ממחיש כיצד בדיוק ניתן לעשות זאת.

יישום בקליניקה: ניתוח מקרה של עומר ועמליה – אבחון והתרה

עומר ועמליה הגיעו לטיפול סביב תלונה מוכרת: חוסר האחריות של עומר והביקורתיות הבלתי פוסקת של עמליה. הוא "שכח" לשלם חשבונות, והיא נאלצה "לנהל" אותו ואת חייהם. דפוס זה יצר קנוניה מושלמת: חוסר האחריות שלו איפשר לה להרגיש בשליטה (תפקיד שהכירה מילדותה), והשליטה שלה איפשרה לו להישאר בעמדה ילדית ולהימנע ממגע עם תחושות של כישלון וחוסר ערך.

ההתערבות הטיפולית המרכזית הייתה שימוש בטכניקה מעולם הטיפול הנרטיבי הזוגי, טכניקת ה"עדות מבחוץ". ביקשתי מעמליה לתאר את עומר כאילו הוא דמות בסרט שהיא צופה בה. דרך הריחוק הזה, היא הצליחה לראשונה לראות מעבר ל"חוסר האחריות". היא תיארה את "הפנים הקפואות" שלו ברגעי קונפליקט, את המבט הריק.

נקודת המפנה הגיעה כששאלתי אותה מה המבט הזה מזכיר לה. בדמעות, היא קישרה זאת לראשונה לפניה הקפואות של אמה הדכאונית בילדותה. ברגע הזה, הקנוניה נשברה. היא הבינה שהיא לא מגיבה לעומר הבוגר, אלא לילד שבתוכה שמבועת מהנטישה הרגשית. עומר, מצדו, יכול היה לדבר על החרדה המשתקת שתוקפת אותו וגורמת לו "לקפוא". הקשר בין הפנים שלו לטראומה שלה עלה למודעות, ושינה את הדינמיקה כולה. תהליך העדות בטיפול אפשר להם לראות זה את סיפורו של זו. בכך, תפקידי כמטפל היה כפול: העדשה הפסיכואנליטית אפשרה לי להבין מה קורה בחדר (הקנוניה ושחזור יחסי האובייקט), בעוד שהכלים הנרטיביים סיפקו את הדרך כיצד לעבוד עם זה ולשכתב את הסיפור. המעבר בין ה'מה' ל'איך' היווה עבורם מודל לאינטגרציה ולגמישות הנפשית שהם היו צריכים לרכוש בעצמם.

שאלות ותשובות נפוצות

שאלה 1: כיצד ניתן להבדיל בין קונפליקט זוגי "רגיל" לבין קנוניה דיסוציאטיבית?

ההבדל המרכזי הוא בנוקשות ובתחושת התקיעות. בקונפליקט "רגיל", יש תנועה, גמישות, ולעיתים גם פתרון. בקנוניה דיסוציאטיבית, הדפוס חוזר על עצמו באופן כפייתי, ללא קשר לתוכן הוויכוח. התחושה בקליניקה היא שהזוג "מציג מחזה" שוב ושוב, והתפקידים בו קבועים מראש. המטרה הלא מודעת אינה פתרון, אלא שימור הסטטוס-קוו הדיסוציאטיבי.

שאלה 2: מה תפקידו של המטפל/ת כדי לא להילכד בעצמו בתוך הקנוניה של הזוג?

האתגר המרכזי של המטפל הוא לסרב להפוך לשחקן נוסף בקנוניה של הזוג. באופן בלתי נמנע, הם ישליכו עליו תפקידים מתוך הדינמיקה שלהם (למשל, להפוך אותו לשופט או למציל). תפקידנו הוא, ראשית, לזהות זאת דרך תגובות הנגד שלנו (העברה נגדית). שנית, עלינו לסרב לשחק את התפקיד, ובמקום זאת "להחזיק" את המורכבות ולשקף לזוג את מה שהם יוצרים בחדר בזמן אמת ("אני שם לב ששניכם פונים אלי כדי שאכריע מי צודק"). בכך, אנו הופכים את הקנוניה עצמה לנושא הטיפול.

מזהים בקליניקה שלכם זוגות ששום התערבות לא מצליחה להזיז? ייתכן שהסיפור האמיתי מתרחש מתחת לפני השטח. אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לקבל כלים להבנת הדינמיקות העמוקות של טראומה בזוגיות, אני מזמין אתכם לשיחת ייעוץ והדרכה.

התוכן במאמר זה מיועד להעשרה מקצועית ומתן פרספקטיבה ואינו מהווה תחליף לייעוץ פסיכולוגי, הדרכה או טיפול זוגי מקצועי ופרטני. המידע המוצג כאן הינו כללי ואין לראות בו הבטחה לתוצאות ודאיות בעבודה הטיפולית.