גברים ונשים עולמות שונים? איך המיתוס הזה פוגע בתקשורת שלכם (ומה עובד במקום)

נשמע מוכר? את מנסה לפתוח שיחה על משהו שיושב לך על הלב, והוא מיד קופץ להציע פתרונות. אתה מספר על אתגר בעבודה, והיא שואלת איך הרגשת במקום להתמקד במה שצריך לעשות. השיחה הופכת מהר מאוד לתסכול הדדי, לתחושה שאתם פשוט מדברים בשפות שונות, שאתם מגיעים מכוכבי לכת נפרדים. "גברים ממאדים, נשים מנוגה", אנחנו אומרים לעצמנו באנחה, ומוותרים.

התחושה הזו אמיתית, אבל האבחנה – שהפער נובע מהיותכם "גבר" ו"אישה"... לא רק שהיא לא מדויקת, היא מחזיקה את הזוגיות שלכם כבת ערובה של מיתוס מזיק.

במאמר הזה אנחנו לא נחזק את הסטריאוטיפ. להפך. אנחנו נפרק אותו לגורמים, נבין מאיפה הוא הגיע, נראה בדיוק איך הוא מחבל לכם בסיכוי לקרבה אמיתית, והכי חשוב – אציג בפניכם מפה חדשה וכלים מעשיים שיאפשרו לכם סוף סוף לבנות גשר של הבנה, במקום להנציח את הריחוק.

לא כל כך שונים

שורשי המיתוס: מדוע אנו כל כך משוכנעים שאנחנו שונים?

האמת הפשוטה היא שההבדלים שאנו חווים בתקשורת אינם ביולוגיים או מהותיים. הם תוצר ישיר של הבניה חברתית, של תהליך ארוך שנים בו לימדו אותנו, בנים ובנות, למלא תפקידי מגדר שונים.

חשבו על זה: מגיל צעיר, בנים רבים מקבלים מסר שעליהם "להיות חזקים", להדחיק רגשות ולהתמקד בפתרון בעיות. השפה שהם מפתחים היא שפה של עשייה. בנות, לעומת זאת, מעודדות לרוב לבטא רגשות, לחלוק, וליצור קשרים. השפה שהן מפתחות היא שפה של עיבוד רגשי וחיבור. התוצאה של ה

חינוך השונה לבנים ובנות היא שבבגרות, כשאנו נכנסים למערכת יחסים, שתי ה"שפות" הנלמדות הללו מתנגשות. הוא מנסה "לתקן" את הבעיה, היא בסך הכל רצתה שיקשיבו לרגש שלה. מכאן, הדרך למסקנה שאלו הבדלים בין גברים לנשים בזוגיות היא קצרה מאוד. אך זוהי אשליה, או ליתר דיוק – הרגל מחשבתי.

למעשה, מחקרים מראים באופן עקבי כי השונות הפסיכולוגית בתוך כל מגדר גדולה בהרבה מהשונות הממוצעת בין המגדרים. במילים פשוטות, יש יותר במשותף בין גברים ונשים מאשר שמפריד ביניהם. הבעיה היא לא המגדר, אלא התסריט שלימדו אותנו לשחק.

מחיר הטעות: 4 סיבות שבגללן המיתוס של "שני עולמות" הורס לכם את הזוגיות

כשאנחנו נאחזים במיתוס "מאדים ונוגה", אנחנו משלמים מחיר יקר שמרחיק אותנו מהזוגיות שאנחנו רוצים. אלו הן ארבע המלכודות המרכיות:

1. הוא מבטל אינדיבידואליות: במקום לראות את האדם הייחודי שמולנו, על כל מורכבותו, אנחנו רואים "גבר טיפוסי" או "אישה טיפוסית". ברגע הזה, אנחנו מפסיקים להיות סקרנים כלפי העולם הפנימי שלו או שלה, ומגיבים לסטריאוטיפים מגדריים במקום לאדם האהוב עלינו.

2. הוא יוצר נבואה שמגשימה את עצמה: כשאנחנו נכנסים לשיחה מתוך ציפיות בזוגיות שתהיינה בעיות תקשורת, אנחנו מוותרים מראש. המאמץ לתקשר באמת נראה חסר טעם, כי "הוא הרי גבר, הוא בחיים לא יבין את זה", או "היא אישה, בטח שהיא תעשה מזה סיפור". הוויתור הזה הוא מה שמבטיח את הכישלון.

3. הוא נותן לגיטימציה לחוסר אחריות: משפטים כמו "ככה גברים..." או "נשים תמיד..." הם תירוץ נוח. הם פוטרים אותנו מלקחת אחריות אישית על התקשורת שלנו, על האופן שבו אנו מבטאים את עצמנו ועל המאמץ שאנו משקיעים כדי להבין את הצד השני.

4. הוא מונע צמיחה וכולא כל אחד בתפקיד מצומצם: המיתוס הזה כופה עלינו להישאר בתבניות המוכרות. גברים לא מרשים לעצמם להיות פגיעים, ונשים לא מרגישות בנוח להיות אסרטיביות ופתורות בעיות. שנינו מפסידים את ההזדמנות להיות שלמים יותר, ביחד ולחוד.

במערכות יחסים פתוחות או פוליאמוריות, הנזק כפול: התקשורת היא חמצן. כשצריך לנווט הסכמות מורכבות, להתמודד עם קנאה ורגשות של מספר אנשים, הישענות על סטריאוטיפים מגדריים היא לא רק טעות – היא מתכון ודאי למשבר.

מפה חדשה ומדויקת יותר: מ"מגדר" ל"סגנון התקשרות"

אז אם החלוקה לגברים ונשים היא מפה גרועה, מהי המפה המדויקת יותר? התשובה נמצאת ב"תיאוריית ההתקשרות", מודל פסיכולוגי שמסביר את הדינמיקה הזוגית שלנו בצורה יעילה לאין שיעור.

על קצה המזלג, תיאוריית ההתקשרות, שפותחה על ידי ג'ון בולבי, מסבירה שלכל אחד מאיתנו יש סגנון התקשרות דומיננטי שנרכש בילדות. המודל אינו תלוי מגדר והוא רלוונטי לכל אדם, בכל מבנה של מערכת יחסים. שלושת סגנונות ההתקשרות המרכזיים הם:

• בטוח: אדם שמרגיש בנוח עם אינטימיות ונפרדות כאחד.

• חרדתי: אדם שחושש מנסיגה של הפרטנר ומחפש קרבה ואישור מתמידים.

• נמנע: אדם שחש אי נוחות מקרבה רגשית גדולה מדי ונוטה להתרחק ולהסתגר כאשר הוא חש מוצף.

ה"ריקוד" הזוגי הקלאסי והמתסכל ביותר הוא בין התקשרות חרדתית להתקשרות נמנעת: צד אחד רודף אחר קרבה ("למה אתה לא מדבר איתי?"), והצד השני מתרחק ונסגר כדי להגן על עצמו ("עזבי אותי, אני צריך שקט"). זוגות רבים מפרשים את הדינמיקה הזו בטעות כ"הבדל בין גבר לאישה", בעוד שלמעשה מדובר בדינמיקת התקשרות אוניברסלית, שיכולה להופיע בכל מגדר ובכל הרכב זוגי.

בואו לגלות את האפשרויות

ללמוד שפה משותפת: המדריך המעשי לגישור על כל פער

אם הבעיה היא לא "שפות שונות" מגדריות, אלא סגנונות התקשרות שונים, אז הפתרון הוא לא לנסות לתרגם מ"גברית" ל"נשית", אלא ללמוד יחד שפה שלישית, אוניברסלית – שפה של צרכים ורגשות.

אחד הכלים לתקשורת היעילים ביותר לעשות זאת הוא "תקשורת מקרבת" (NVC). זוהי שיטה פשוטה אך מהפכנית שמלמדת אותנו

איך לדבר על רגשות וצרכים באופן שמזמין הקשבה במקום התגוננות. היא מבוססת על ארבעה צעדים:

1. תצפית (במקום פרשנות): תיאור עובדתי של מה שקרה.

2. רגש: מה אני מרגיש/ה לנוכח הסיטואציה.

3. צורך: מהו הצורך העמוק שלי שלא נענה.

4. בקשה: מה אני מבקש/ת מהצד השני.

בואו נראה דוגמה של "לפני ואחרי":

• לפני (האשמה סטריאוטופית): "אתה אף פעם לא מקשיב לי! כל מה שמעניין אותך זה הטלפון!"

• אחרי (תקשורת מקרבת): "כשאני רואה שאתה מסתכל בטלפון בזמן שאני מדברת (תצפית), אני מרגישה מתוסכלת ובודדה (רגש), כי אני זקוקה לחיבור והקשבה (צורך). האם תהיה פנוי לדבר איתי 10 דקות בלי הפרעות? (בקשה)".

ההבדל דרמטי. המשפט השני לא תוקף, אלא משתף. הוא לא מניח כוונות, אלא מבטא צורך. זוהי שפה שמזמינה את הפרטנר להתקרב, במקום להתרחק. השימוש בתקשורת מקרבת בזוגיות הוא אחד הכלים המרכזיים בהם אנו משתמשים בקליניקה, והוא מוכיח את עצמו כיעיל מאין כמותו בפירוק קונפליקטים. ניתן לקרוא עליו בהרחבה במאמר שלנו על תקשורת מקרבת והצבת גבולות.

בסופו של דבר, המטרה אינה ללמוד לתרגם מ'גברית' ל'נשית', אלא להבין שהזוגיות שלכם היא עולם ייחודי בפני עצמו. המשימה המשותפת שלכם היא לאמץ סקרנות, להניח בצד את התסריטים הישנים, וליצור יחד שפה חדשה ואינטימית שהיא רק שלכם.

מרחב באמת לדבר

נמאס לכם ממלחמת המגדרים בסלון? הגיע הזמן להניח את המפות הישנות בצד ולבנות יחד גשר של הבנה. אני מזמין אתכם לקבוע שיחת ייעו-ץ ממוקדת לבניית שפת תקשורת ייחודית משלכם – כזו שמכבדת את מי שאתם באמת, מעבר לכל סטריאוטיפ.