הבעיה עם נקמה: על כעס אחרי פרידה והרגע שבו פשוט מתעייפים

אנחנו אוהבים לדבר על נקמה במונחים גדולים.

של צדק. של סימטריה. של סגירת מעגל.

אבל האמת בדרך כלל הרבה יותר מביכה.

נקמה היא לא מושג פילוסופי.

היא הבהייה במסך בשתיים בלילה.

הוא ישן עכשיו, ואתה יושב על קצה הספה.

הפער הזה, בין הנשימות השקטות שלו אי שם, לבין הלסת הנעולה שלך פה.

הוא בלתי נסבל.

אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רק רוצים שהוא יבין.

"שיראה מה הוא עשה".

אבל אם נהיה כנים, הרבה פעמים אנחנו רוצים עוד משהו.

אנחנו לא רוצים שהוא יבין. אנחנו רוצים שיכאב לו.

כדי שלא נהיה היחידים שנשארו עם החשבון.

הבעיה עם נקמה היא לא שהיא רעה או לא מוסרית.

הבעיה היא שהיא משאירה אותך בחדר ההמתנה.

כי כל עוד אתה מחכה לראות אותו סובל, אתה בעצם עדיין מחכה לו.

גולל למטה.

מחפש סדקים בתמונה שהוא העלה מהסופ"ש.

מחכה שהוא יחתום לך על איזה פרוטוקול ויאשר שהפגיעה הייתה אמיתית.

הבן אדם כבר לא בחיים שלך, אבל הוא עדיין מנהל לך את מערכת העצבים.

ואז מגיעות הקלישאות.

"לשחרר". "לסלוח". "להתקדם הלאה".

כאילו יום אחד אתה קם בבוקר, השמש זורחת מעל פרדס חנה, ואתה מואר.

זה לא עובד ככה.

השחרור מזה לא מגיע מתוך איזו תובנה עמוקה על החיים.

הוא מגיע מתוך עייפות.

ההמתנה שהוא יסבול לא נגמרת בגלל שהפסקת לכעוס.

היא נגמרת כי המים בכיור כבר קרים, ויש שם שתי כוסות מאתמול שצריך לשטוף.

ואתה פשוט מניח את הטלפון.

והולך לישון.

לא כי סלחת.

אלא כי פשוט נגמר לך הכוח להחזיק את העלבון הזה ער.