עבודה רגשית: מתי לבחור בה, ומתי דווקא להציב גבולות?

מתי להשקיע בעבודה רגשית?

אני מאמינה גדולה בעבודה רגשית, התבוננות פנימה, טיפול, טיפול בטריגרים ומקומות כואבים ויצירת שינוי.

חבר כתב לי פעם משפט שאני מסכימה איתו בגדול, שאם הכאב שלי גורם לי לבקש מאחרים להשתנות או לשנות כדאי לעשות שם עבודה מול הכאב הזה.

מי שכבר מכירות אותי יודעים שאני באופן מאד גורף בעד לקיחת אחריות על המקומות הכואבים שלי וטיפול בהם, אם בעזרת מטפל/ת, ואם או במקביל, גם עם עצמי בכל מיני דרכים ושיטות.

תמיכה מהסביבה והצבת גבולות

עם זאת, בעיני מאד חשוב לזכור שני דברים:

1. תמיכה ועזרה מהסביבה: חשוב שהאנשים הרלוונטיים יהיו במודעות לתהליכי הלמידה שלי במיוחד אם וכאשר אלו נוגעים לדינמיקות בינינו. חשוב שיהיו מעורבים בתהליכים האלו במקומות הרלבנטים, ובמיוחד כשאנחנו מדברות על אי מונוגמיה שהרבה פעמים מציפה טריגרים. בזמן של תהליכים כאלו כדאי להיות רגישים וקשובים כלפי מי שעושה אותם ובמקומות שאפשר להקל, לסייע, לעשות דברים אחרת. שוב, וחשוב לי להדגיש, כתמיכה בתהליך, לא בהכרח כמטרה סופית, וכמובן בגבולות של אי פגיעה עצמית בשם הצלחתו.

2. לפעמים התהליך הוא דווקא ובמיוחד, תהליך של קשב עצמי: לא להסכים מיד לכל דבר, וללמוד לבקש בקשות להתחשבות ורגישות מהזולת. בעוד שחלק נכנסים לעולם האי מונוגמי וממהרים להתוות גבולות, הסכמים, לבקש בקשות ולהציב עובדות בשטח, חלקנו נמצאים דווקא במקום הפוך, של ריצוי, של ריצוי עצמי של איזו דמות מאד משוחררת ומסוגלת לכל שאנחנו מדמיינים שאנחנו, של חוסר נוחות ואי נעימות לבקש בקשות של רגישות או התחשבות מפרטנרים/ות שלנו ופרטנרים/ות שלהם/ן. במקרה כזה התהליך יכלול דווקא למידה לבקש בקשות של תמיכה, רגישות ועזרה, ולא רק עבודה רגשית עצמית מול מה שמטרגר אותנו. כלומר - כן בקשות מהזולת לשנות התנהלות, ובמיוחד אם הבקשות האלו לא נוגדות את הערכים המשותפים לנו.

דוגמה אישית:

פעם באמת רציתי להיות הפולי סופר משוחררת ונטולת טריגרים ששומדבר לא מפריע לה ואין לה כמעט גבולות. כל הנושא של תחומי מחיה, רכוש וכו' הצחיקו אותי. מזתומרת? מה ששלי שלו ומה ששלו שלה ומה ששלנו של כולנו ומה זה משנה בכלל מי באיזו מיטה ובאיזה בית?

ואז גיליתי שכל פעם שנכנס/ת לבית, ויותר קשה מזה, למיטה שלי אדם שאני לא מכירה עם פרטנר/ית שלי, אני בכאב צער וקושי.

התעסקתי בזה רק עם עצמי, לפרק את זה, להבין את זה ורק רציתי שזה ייעלם כבר, כי לא מתאים ל"גברת פולי מושלמת" שרציתי להיות, להיות בכאב בגלל כזה דבר, ובטח שלא הרגשתי שמותר לי לבקש בקשות סביב זה.

היום אני מבינה יותר על מה זה יושב, ואני ממשיכה בתהליכי הפירוק וההבנה שלי, כי זה חשוב לי, בשבילי, אבל גם הבנתי שחשוב שאלמד שמותר לי להציב גבולות, מותר לי לא להסכים לכל דבר, ובהחלט כן מותר לי לבקש מהזולת לשנות התנהלות ובהחלט כשזה נוגע לתחום שלי, כמו הבית שאני חיה בו, או המיטה שלי.

לסיכום:

גם אם אני משקיעה עבודה רגשית בפירוק הטריגר על השימוש במיטתי, העבודה הזו היא בשבילי לפני הכל, ולמרות שאני עושה אותה, חשוב לי גם להשקיע עבודה רגשית בקושי שלי להגיד שלא מתאים לי, וללמוד להציב גבולות לזולת בתחומים שהם שלי.

שתפו אותי - האם אתם מזדהים עם התחושות האלה? מתי בחרתם לעשות עבודה רגשית, ומתי דווקא להציב גבול? ספרו לי בתגובות!