האם חשבתם פעם על חיים מלאי אהבה וחיבור, בלי לוותר על העצמאות והחופש שלכם? זה בדיוק מה שמציעה הגישה סולו פוליאמוריה.
סולו פוליאמוריה היא דרך חיים שבה אנשים בוחרים לקיים מערכות יחסים לא מונוגמיות תוך שמירה על עצמאותם וחופש הבחירה שלהם. אנחנו נהנים מקשרים אינטימיים ומרומנטיים עם אנשים אחרים, אבל לא ממהרים "להתמזג" לחיי זוגיות "מסורתיים" שכוללים מגורים משותפים, חשבון בנק משותף, או הורות משותפת.
במילים אחרות, אנחנו לא חיים כ"זוג" קלאסי, אלא כאינדיבידואלים שמקיימים קשרים משמעותיים עם אינדיבידואלים אחרים.
הערכים המרכזיים בסולו פוליאמוריה הם אוטונומיה, עצמאות ובחירה מודעת בקשרים. אנשים שבוחרים באורח חיים זה נהנים מקרבה וחיבור עם אחרים, אבל גם מקדישים זמן ואנרגיה לטיפוח העצמי, למימוש החלומות האישיים שלהם ולשמירה על מרחב פרטי ותחושת חופש.
סולו מבחירה או מנסיבות החיים
יש אנשים שבוחרים בסולו פוליאמוריה באופן מודע - הם מעריכים את העצמאות שלהם וחשים שזוהי הדרך הנכונה להם לחוות אהבה. אחרים מוצאים את עצמם "סולו" מתוך נסיבות החיים - אולי הם עדיין לא מצאו את הפרטנר/ית המתאים/ה לקשר מחייב יותר, או שאולי הם פשוט נהנים מגמישות וחופש בזוגיות.
מהי בשבילך משמעותה של הגישה הסולופולי (פוליאמוריה) וכיצד היא שונה מסוגים אחרים של מערכות יחסים פוליאמוריות?
זה הנושא שתכננתי לכתוב עליו את המאמר, הפעם בחרתי לראיין את האנשים עצמם ולפרסם את הציטוטים שלהם ללא הסברים וללא ניתוחים.
סולופולי עבורי זה לאפשר לי את העצמאות שלי במלואה.
הזמנים בהם אני לבד חשובים לי להטענה פיזית ורגשית. אני אחראית באופן בלעדי על חיי, המחויבויות שלי, ההחלטות שלי, הדרך שלי, הזמן שלי, המשאבים שלי.. מתוך כך אני גם בוחרת באחריות מלאה את בני הזוג שלי, באופן המתאים לי ביותר. אני לא חולקת איתם את המגורים, גם לא את הממון, אין לנו החלטות הוריות משותפות ולפעמים גם דרך החיים שלנו שונה מאד. זה מאפשר לי חופש מחא בבחירות שלי מבלי להיות תלויה באדם אחר. מבחינתי זה מאפשר לי אהבה נטו. אני חווה קרבה רגשית גדולה, אהבה הדדית, רצון משותף להיות יחד, לאורך שנים, אכפתיות ודאגה כנה ואמיתית. יש לי קשרים מרגשים גם עם הנשים של בני הזוג, מה שגורם לי להרגיש גם חלק מהמשפחה. מבחינתי זכיתי בכל הקופה. אין דרך חזרה מגן עדן!!! ❤
אני מגדירה את עצמי סולופולי בהוויתי.
המשמעות עבורי היא שהחופש האישי שלי ממוקם במקום גבוה ביותר בסולם הערכים האישי שלי.
הוא, הם, השיקולים, לוחות הזמנים, הרצונות - הכל בא אחרי שאני אעשה את השיקולים של מה טוב ונכון עבורי.
אם לתמצת את סולופולי בשבילי,
זה ללכת עם ולהרגיש בלי
אני אוהבת ונאהבת.
יש לי זוגיויות (ככה כותבים זוגיות ברבים?)
יש לי אינטימיות.
יש לי קשרים משמעותיים.
יש לי את הלבד שלי. לרוב הוא טוב לי ומתאזן לי טוב עם הביחד. לפעמים הוא מעיק, אבל בחרתי בו במודע לחלוטין.
אין לי משק בית משותף.
אין לי ויכוחים על מי יתלה כביסה או מי יוריד את הזבל.
מצד שני, גם אין מי שיעשה את זה חוץ ממני 🤣
ההבדל הוא בהגדרת האני.
משמע, "אני סולו" משקף משהו על האני שלי ומזה נגזר אופיין של מערכות היחסים שלי.
אני יכולה להיות סולו-מונו, אני יכולה להיות סולו-א-מונגמית, אני יכולה להיות סולו-פולי.
אז אולי יותר מכל צורה פוליאמורית אחרת, הדגש פה הוא על הגדרת היחידים. ממש כמו הומו-פולי. מה שונה מערכת הומוסקסואלית פוליאמורית ממערכות יחסים פוליאמוריות אחרות? העובדה שהיחיד הומו.
כן, ברור לי שזו נטייה מינית וסולו זו לא בדיוק נטייה מינית אבל זה נכתב כדי להבהיר את הנקודה שלי.
לתחושתי, היות סולו-פולי אומר עבורי לפני הכל לשמור על האיזון העדין בין הלבד ליחד, בין המשותף לאישי, בין הפרטי לציבורי, בין היחיד ליחד באופן כזה שהוא בונה ומיטיב עם האני של כל אחד.
יש איזו נטייה לחשוב שסולו זה אומר רווקות בלתי נגמרת עטופה בקשר/ים זוגיים "חלקיים".
כאילו יש איזו תבנית להיכנס אליה שאמורה להגדיר מה היא זוגיות ומה היא תמונת העתיד של הזוגיות.
הסולו שאני היא לא אדם פחות טוטלי, פחות אוהב, פחות נאמן, פחות נוכח. אני מרגישה שככל שאני מהדקת את הקשר שלי עם עצמי, מחזקת את הסולו שבי, גם האהבה שלי לאחרים מתפתחת ומתחזקת איתי יחד. אני יותר עצמי, אני יותר חדה על הגבולות שלי, על הרצונות שלי ועל הצרכים שלי וזה מאפשר לי לעמוד בדיוק על האיכויות הללו שכל מערכת יחסים מכניסה לחיים שלי.
כתבתי בתגובה הקודמת, להיות סולו לא אומר בהכרח להיות מונו/פולי/אנרכיסטית. אני גם פולי וגם אנרכיסטית. אז זה הופך את הדיון למורכב יותר מרק סולו-פולי. תכלס, איכשהו, יש איזה משהו בסולו-פולי לתחושתי שגם מפחית את הדילמות על משאבים משותפים (לא יודעת, תמיד הייתי אז אין לי למה להשוות), אבל אין דילמה על חשבונות בנק או מגורים משותפים ועם מי. זה מאפשר לפולי להיות חופשי יותר מהסממנים החיצוניים של זוגיות מתפתחת אם יש במה שכתבתי איזשהו הגיון.
בשבילי היום להיות סולו פולי זה ברירת מחדל,
מסע שהתחיל אחרי זוגיות מונוגמית של 14 שנים, מתוך רצון וצורך עמוק לעורר מחדש חוויות של אינטימיות ואהבה בתוכי ועם אפס רצון להיכנס לזוגיות נוספת. וזה עבד וזה עדיין עובד, לפעמים אפילו מצויין. מבחינתי יש כאן מאה אחוז תמיכה בשלב קריטי של יצירת אוטונומיה בחיי.
למרות זאת אני לא בטוחה שזאת תהיה דרך חיים עבורי- הסולו כי אני אישה זוגית ומשפחתית במהות שלי, והצורך שלי בשותף נאמן לדרך כבר התחיל להתעורר.
לגבי הפולי- וול, כנראה שזו תישאר ההשקפה המועדפת עלי ואני מתקשה מאד לראות מציאות בה תהיה לי שותפות וזוגיות עם מישהו מונוגמי באופן נוקשה.
אני אוהבת את החופש שלי ואת מה שהוא מאפשר לי לחוות, צריכה את התנודות והגלים, בשביל להתפתח ולהרגיש חיה, ובעיקר אוהבת אנשים ומרחבים אינטימיים ולא רואה שום סיבה למה זה משהו שאצטרך אי פעם לכבות, שוב.
אני מקווה שהמגילה הזאת בכלל קשורה לשאלה 🤪
אני חושבת שהסולו שלי אומר שמערכת היחסים החשובה והאמיתית ביותר שלי היא עם עצמי,
וככל שיש לי מערכות יחסים אוהבות נוספות - אני רוצה לשמור את זה ככה (לא מתחייבת לעד מתי, ומוציאה מהכלל הזה את מערכות היחסים שלי עם ילדי, אבל עצם החשיבה על מערכות היחסים האלו מעידה יותר על האנרכיסטית שאני מאשר על הסולואית שבי)
לא יודעת אם זו "גישה" בא-מונוגמיה או גישה לחיים, ובטח שלא מתיימרת להצביע על הבדלים בין הסולו ובין גישות אחרות, אבל כן מניחה כאן את הפרקטיקה של הבחירה הזו שלי, שממה שאני מבינה שונה מאד מהפרקטיקה של מערכות יחסים א-מונוגמיות לא סולואיות. אין בי טיפה של רצ
ון לשתף את מערכת היחסים שלי עם עצמי עם עוד אדם. זה אומר שגם בזוגיות וגם באהבה מאד גדולה אני לא חותרת בשום מובן (כרגע, כן? לא דעת מה יהיה בעתיד) לשותפות כלכלית ו/או למגורים משותפים. למרות שאני גרושה, ורוצה אהבה זוגית רומנטית ומינית בחיי, אני לא מחפשת את מה שנהוג לקרא לו "פרק ב".
הגישה הסולו-פולי מציבה דגש ייחודי על האוטונומיה והחופש האישי של היחיד, בשונה מצורות אחרות של פוליאמוריה. בעוד שבמודלים פוליאמוריים מוכרים, השותפים שואפים ליצור מסגרות משותפות כחלק מחוויית הקשר, הסולופולי מקדיש קודם כל את תשומת הלב לפיתוח העצמי ולבניית הקשר הפנימי עם עצמו. כפי שתיארה המרואיינת, זה מאפשר לה להגדיר את מערכות היחסים החיצוניות בהתאם לצרכיה ולרצונותיה, במקום להתאים את עצמה למבנים מוכרים.
לדוגמה, היא אינה חותרת לשיתוף כלכלי או מגורים משותפים עם שותפיה, אלא שומרת על האוטונומיה הכספית והפיזית שלה. כמו כן, היא אינה מעוניינת לשתף את הקשר הפנימי שלה עם עצמה עם אף אדם אחר. בכך, הגישה הסולו-פולי מעניקה ביטוי ייחודי למימוש האוטונומיה והעצמה האישית במרחב היחסים הבינאישיים.
בסופו של יום ההגדרה העצמית של סולופולי היא אישית אך נראה שמשקפת תחושה פנימית של חופש ואוטונומיה.
האם אתם/ן חיים/ות כסולו פוליאמוריים/ות? שתפו את החוויות שלכם/ן בתגובות! רוצים/ות לדעת עוד? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק [סולו ו/או אנרכיסטים] לדיון ותמיכה.
Comments