top of page
  • תמונת הסופר/תאנונימית

לומר לא - סיפורו של מסע אישי מפחד לאהבה עצמית

עודכן: 30 בספט׳ 2023


סיפורו של מסע אישי מפחד לאהבה עצמית

אפשר לומר שזה זה התחיל בנעל ספורט. גדולה, כבדה. הרמתי אותה מהרצפה וברגע אחד מפתיע הטחתי אותה לכיוונו. פספסתי. הארון ספג את נחת זרועי. צרחתי עליו שייקח את עצמו ויעוף לי מהבית. אני איתו סיימתי. הוא צרח עלי שהבית שלו. אני נחרתי בבוז שבלי הכסף של אחי המת הוא לא יכול היה לקנות מסטיק בזוקה אז שינוח והוא... הוא התחרפן.

ניגשתי אל הילדים שהתחבאו בקליניקה שלי ואמרתי להם שיקומו הולכים לים. הוא ביקש שלא אצא. ישבנו דיברנו, צעקנו, בכיתי. הצבתי אולטימטום. או שתלך לטיפול מאוד ספציפי- CBT אני דורשת, או שתלך מפה. לקחתי את הילדים והלכתי לים, מקום המפלט שלי. ושם במים שעמדו דום לכבודי, אני מתבוננת ממרחק על הילדים שמשחקים ביחד על החוף ושומעת את האסימונים נופלים בתוך ראשי. דינג דינג דינג!!!!


למחרת, לא עניין אותי אם הוא ילך לטיפול או לא. החלטתי שאני מחפשת מטפלת לעצמי. הגיעה העת למצוא את עצמי. לגלות מי זו פשוט אני. לא אשתו של, לא הגננת של, לא הבת של, לא אמא של, לא אף אחת של. אלא, פשוט- אני.

תוך רגע ממש מצאתי את אותה פיה שנבחרה ללוות אותי. זו עם החיבוק שאני יכולה לנוח בתוכו בבטחה, זו שחמלה אותי כשעוד לא ידעתי איך לחמול את עצמי, זו שהציבה שאלות רכות ועדינות, אך קשות ונוקבות. זו שלא נתנה לי לברוח לשנייה אחת מעצמי או להעביר את האחריות על חיי בהתנהגותם של אחרים. זו שלימדה אותי לשאול מי האדם שאני רוצה להיות ומה בהתנהגותי תואם את אותה הוויה. זו שלימדה אותי לעבור ממצב תמידי של התעסקות בDoing , לשהייה ברגע נתון, בהתבוננות ושהייה בתוך הווייתי. זו שאפשרה לו ולי להמשיך להיות. זו שאפשרה לי למלא את כל הקליניקה שלה חודשים בדמעות שלי, בתובנות, ועזרה לי לזרוע זרעים ועזרה לי להשקות גם כשלא היה לי כבר כוח , גם כשכבר התחלתי לדמם.


פיזית התחלתי לדמם באופן מאסיבי. כל החיוניות נשאבה ממני.

והיא שאלה על אותו דימום המאסיבי ששאב ממני את כל כוחותיי. ושוב השאלות המעצבנות מכל כמו מה זה משרת? איזה תועלת אני מפיקה מאותו דימום מאסיבי? ומה יהיה אם לא היה את הדימום יותר? אבל כנראה ששם כבר שמתי שוב מחסומים, סיימתי את דרכי איתה והלכתי לטפל בצד הפיזי שלי שהלך והתפרק. הרחם שלי דימם את עצמו לדעת עד שלא היה מנוס מניתוח. כאשר גיליתי שהולכים לניתוח שונה ממה שחשבתי, שמצריך החלמה קשה וארוכה יותר דיברתי עם פיה אחת אחרת שרק שהניחה שאלה (מעצבנת כבר אמרתי ) איזה תועלת תצא לך מניתוח מסובך יותר?

וידעתי. ידעתי מיד את מה שניסיתי לטאטא מתחת לשטיח, כי גוף נפש- אחד הם. ידעתי איזה תועלת תצא לי וידעתי שיהיה אשר יהיה שינוי חייב לקרות. וזה היה קשה. קשה מאוד. פיזית, רגשית, מנטלית. זה היה מתיש ומעייף וגם מרגש ומחייה.

התחלתי לצאת מאזור הנוחות שלי. גיליתי שהכל סקרן אותי. אנשים, יחסים , מיניות ופרפרים. התחלתי להרגיש את הפרפר שאני, שעוד עטוף היה בתוך גולם, מתחיל להניע את כנפיו הגדולות, מבקש לצאת, לפרוס כנפיו, לעוף, לראות, לטעום, לחוות. וכך לצד יציאה ללימודים (ועוד לימודים) ושינויים תעסוקתיים שעשיתי, שינויים תודעתיים ורגשיים המשיכו להתרחש. לקח לי שנתיים תמימות להודות קודם בפני עצמי את מה שהסתרתי חיים שלמים; את הפרפר שאני, את תפיסת עולמי הזוגית הא-מונוגמית, אחר כך בפני חברות ורק בסוף העזתי להודות בפניו, בפני בן זוגי לחיים שזו אני. והוא? נשמה טהורה שהוא נשם, עיבד, עיכל ואפשר לי לפרוש כנפיים, גם אחרי שהבין שאני כבר יודעת לעוף ובמובן מסויים, הזמנתי אותו לקפוץ כשהוא ללא שום מצנח רחיפה שיקל עליו את הנחיתה.


ואותו, את אהובי הכרתי בדיוק דקה לאחר שכנפיי הפרפר שלי נפרשו. דקה בדיוק בה כל הקלפים נטרפו. באחד ממפגשינו הראשונים, הוא שכב על המיטה, ואני ישבתי לצידו. דיברנו, התלטפנו והוא אמר או ביקש דבר מה ואני אמרתי: "לא". הוא אמר לי תודה. תודה שאמרתי מה אפשר ומה לא ושהוא מאוד מעריך את זה. הסתכלתי עליו מופתעת. מופתעת מהמילה שיצאה מפי ומופתעת מתגובתו. שיתפתי אותו בהפתעתי כמו גם בתובנה העצומה שעד לאותה נקודה לא השתמשתי במילה לא, כי למדתי שאין לה לאותה מילה קטנטנה (אך חשובה) כל משמעות שוב ושוב ושוב .... כי הייתה חוויה מינית בגיל כלום בה הלא שלי לא נשמע, ואבא מפאת כבוד המשפחה אמר שלא עושים עם זה כלום, ואמא נכנעה כי דור אחר וזה והיא לא הייתה מספיק חזקה בעודה לבד בעולם פרט למשפחה שלו.. וכך קיבלתי בחצי דקה התעלמות שקטה אך רועמת מהלא שלי מיותר מידי כיוונים.

אנחנו יודעים להגיד שחוויות ילדות ראשוניות שהתרחשו בגיל חד ספרתי משפיעים, מעצבים וקובעים את ועל כל ההוויה שלנו ועל אופן ההתנהלות שלנו בעולם. בתת מודע מתנהל דפוס אוטומטי שינהל אותנו שוב ושוב ושוב עד שנעצור ונפרק אותו לגורמים. נעבד אותו, נטפל בו ונשחרר אותו.

זה נוראי כמה שהדפוסים האלה יכולים להיות מוטמעים עמוק. כמה הם פוצעים ושורטים ומשפיעים על כל בחירה בחיים. אני למדתי שמילה לא יש אפס משמעות ולכן אין טעם להשתמש בה. והמוח? המוח שלנו מאמין לדברים כאלה ולכן הוא מחפש צידוקים והוכחות שאכן מה שלמדנו הוא נכון. אז כל פעם שאמרתי לא שלא נשמע, המוח שלי כמו אמר לי הנה את רואה? אין טעם לומר לא, לאף אחד אף פעם. וכך נולד אדם פגוע קטן ומרצה. לא מגיע לאף אישה להיות ככה- פגועה ומרצה. זה יוצר לופ של אין סוף פגיעות שכמובן רק הוכיחו לי שוב ושוב שלקול שלי אין משמעות, אז נזרום ודי. וזרמתי עם כל החיים עד לרזולוציות הכי קטנות בחיים.


מאותו מקום טראומטי, נולד מקום מאוד בעייתי עבור ילדה, נערה, אישה שבעצם תעשה הכל כדי לא להתמודד עם הצורך להגיד לא. עד לאותו ניתוח רחם שבו הגוף אמר "חאלס!! מספיק עם החרא הזה!! וגם אז... זה רק ההתחלה של תהליך ארוך קשה ומייגע כדי בכלל להצליח לראות שאני בכלל קיימת. איזה תהליך קשה, אלוהים. כמה בכיתי.. כמה כאבתי.

ידעתי שלא עוד. הלא שלי חשוב. הקול שלי חשוב. מותר לי לתפוס מקום בעולם הזה. מותר לי להתנגד לכל דבר שאינו מטיב עימי. לא רק מותר לי. זו חובתי כלפי עצמי, אבל לא רק, כי גם אם כלפי אהוביי וכלפי ילדיי, שאם לא אלמד אותם את זה, אלליי... אני לא אפחד יותר להשמיע את קולי. לא עוד. וזה תהליך ארוך ולא פשוט בכלל. להתאמן בקטן ולהרחיב למרחבים יותר רחבים.


כמה חודשים לאחר אותו יום בו אותה תובנה הגיעה, העזתי והלכתי אל בן זוגי ואמרתי לו לא. לא עוד פעולות מתוך ריצוי. שום פעולה באשר היא. לא כי אני מתעלמת מרצונותיו או צרכיו כי אם אני בוחרת לראות קודם את עצמי. זה היה הדבר הכי קשה שאמרתי למישהו. הידיעה שאני (כביכול) פוגעת במישהו שחשוב לי הייתה קשה מנשוא, ומנגד, זה היה הדבר הנכון לעשות. עבורי. גם עבורו.

מסתכלת אחורה על כל מה שעברנו, כל מה שעברתי אני וחושבת על איזה מסע משוגע יש לנו פה. איתה עם אותה פיה שליוותה אותי אי אז לפני שנים זרענו זרעים והשקנו. אני צימחתי לי יער שלם של יופי, כנות, עונג חדש והסכמה להגיד לי כן, כשאני אומרת לו/ לה/ להם- "לא" .


66 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comentários


bottom of page