על הדיאלקטיקה של הפגיעה
האם יש קו שמפריד בין פגיעה לגיטימית וסבירה במערכות יחסים לבין פגיעה ברמת המתעללת? איך מבחינות? בעיניי זה אחד הדברים היותר קשים להבין כשיש פגיעות שחורגות מהסבל, מהנורמה, מהסביר הנסבל - גם כמטפלת, גם כחברה.
בד"כ גם מתקשה להכיל שזה אשכרה המצב שהיא נמצאת בו.
נוסיף לזה את נטיית פוגעים כאלו להקטין את המעשה, להחליק אותו, לזרוק את האחריות על הנפגעת, על הרגישות שלו/ה, חוסר בטחון עצמי, ובעיות שונות, או ליצור מצגי שווא של פתרונות ושיפור,
ואפשר להבין למה יש כ"כ הרבה מצבים מתמשכים של מערכות יחסים אלימות, פיזית ו/או רגשית, ולמה זה כ"כ מתעתע וקשה להכיל שזה אמיתי והנפגע/ת לא "סתם מגזים ודרמטית".
מערכות יחסים מתעללות: לא תמיד שחור ולבן
עוד עניין הוא שגם מערכות יחסים אלימות רבות הן ממש not all bad.
גם אם צד אחד שרוי בפחד מתמיד, רוב הזמן המשותף עשוי להיות נחמד ונעים, ממלא ומחבר. רק שהפחד שם, כי הזפטה מאיימת ממעל תמיד.
הזפטה משתקפת בדברים שהפוגע/ת אומר/ת לנפגע/ת, על הנפגע/ת, על אחרים/ות, בדברים שעושה לאחרים/ות, בהתנהגות נמנעת, מקטינה, מרחיקה, או מזלזלת ופטרונית.
התנהגות כזו מגבירה את הפחד והקושי של הצד השני להתבטא, ויוצרת אצלו/ה חרדת "ראויות" - כל עוד הוא/ה מצליח/ה שהצד המתעלל לא ינהג בו/ה בריחוק, המנעות, זלזול, אלימות, הוא/ה "ראוי/ה", וכשהוא/ה סופג/ת התעללות המסקנה היא "לא ראוי/ה".
ככה מי שבקשר עם האדם האלים עשוי גם לתמוך בו ולשתף פעולה, להצדיק ולהכיל התנהגויות פוגעניות ואלימות של המתעלל כלפי אחרים/ות, ואפילו לשתף איתן פעולה, כדי להרגיש שהוא "ראוי" בעיניו/ה.
הרציונליזציות של הנפגע/ת, החפץ ב"ראויות" בעיני המתעלל/ת, מצדיקות כל פעולה והתנהגות שלו/ה, גם אם בסתירה ערכית ורגשית עבור הנפגע/ת. ככה הנפגע/ת יכול/ה גם להפוך ל"קוף מעופף", מעין תומך ומעצים עבור הפוגענות של המתעלל/ת באחרים/ות, ולא מדבר/ת או מתלונן/ת על הפגיעה בו/ה.
קושי לזהות את ההתעללות
בגלל תמהיל כל הסיבות הנ"ל, כשמספרות ומשתפות אותי במצבי קיצון במערכת יחסים וקוראות לזה התעללות, פגיעה, אלימות ועוד..אני שמה לב שאני נוטה לא פעם לחפש בראשי הצדקות, רציונליזציות, מנסה להציג צדדים יפים של הפוגע/ת, לחפש איפה מה שספרו לי זה אולי נורמלי, לגיטימי, קביל וסביר, אולי המספר/ת מגזים/ה, רגיש/ה מדי, דרמטי/ת.
ככה לא פעם הרבה מאיתנו מתייחסים/ות לסיפורים כאלו.
אני חושבת שמהרבה בחינות זה קורה לנו בגלל שאנחנו מזהים/ות גם חלקים בעצמנו שמזדהים עם מעשי הפוגע/ת, או מבינים/ות אותו/ה, או חושבים/ות שאולי עשינו מתישהו משהו דומה, ומתערערים/ות בעצמנו מול הקו החמקמק בזה שבין הנורמלי לפתולוגי.
לבחור להאמין לנפגע/ת
אבל עם ההבנות שיש לי כיום אני בוחרת להאמין - להאמין שאם אדם מגיע לספר ככה על פגיעות במערכת היחסים, זה לא סתם, וגם אם יש לו/ה אחריות שם, זה פחות העניין להפנות אליו/ה עכשיו אצבע, וכנראה מה שהיה שם חורג בהרבה מדינמיקות חיכוכים סבירות במערכת יחסים.
דגלים אדומים: סימני אזהרה לקשר מתעלל
הנה סימנים עבורי מתי מישהו/י מספר/ת לי על קשר מתעלל, שהוא מעבר לכאב שיש בקשר עם דינמיקת מריבה גרועה אך קבילה במערכת יחסים נורמטיבית, ומספיק שחלקם מתקיים כדי שאגדיר את זה קשר מתעלל או בסיכון רגשי (אם לא פיזי):
הסימנים האלו גם לבחינה עצמית לגבי החוויה האישית בקשר שיש לכם/ן ספקות לגבי בריאותו.
פחד מתמיד: היא/וא בפחד כל הזמן - אם מאלימות, ואם מפרידה/ביטול ה"ראויות" שלה/ו.
קושי לשתף: מתקשה להביא את אשר על ליבו/ה ולשתף את רגשותיו/ה בקשר אם יש קושי, בגלל הפחד הנ"ל.
אלימות פיזית: חווה אלימות פיזית.
אלימות רגשית: חווה אלימות רגשית - צעקות, עלבונות, הקטנה, זלזול גם בשיח יומיומי, זלזול בבקשות שלה/ו, לעג וזלזול ברגשות שלו/ה, המנעות וניתוק ללא שיח והסבר, "סיילנט טריטמנט", דה-ולידציה לרגשותיו/ה.
ערעור תפיסה עצמית: התפיסה העצמית החלשה וחסרת המסוגלות מתוקפת סיסטמטית ע"י הפוגע/ת, בשתי דרכים:
טנטרום, דרמה, האשמות או ניתוק כשהנפגע/ת כן אומר/ת את על ליבו/ה או גבולותיו/ה.
נטילת הסוכנות (agency) האישית של הנפגע/ת במצבים שונים לידיו/ה של הפוגע/ת, מה שיוצר אבדן אמון עצמי ביכולת שלו/ה להיות סוכנ/ת לגבולות והרצונות שלו/ה.
דינמיקה חד-צדדית של מריבות: דינמיקת מריבה שלא משנה איך התחילה, מסתיימת תמיד בזה שרק היא/וא מתנצל/ת, לוקח/ת אחריות, מרגיש/ה אשמה ואחריות, ואין התקדמות משם אף פעם.
הכחשה והדחקה: חלקים מהקשר ומאירועים שונים נמחקו והודחקו אצל הנפגע/ת וטוטאו והוחלקו או הוקטנו ע"י הפוגע/ת.
ערעור מציאות: חווה ערעור העצמי, ערעור מציאות, משהו כל הזמן מרגיש לא נוח ולא נכון, הצד השני כאילו תמיד אומר/ת את הדבר הנכון אבל זה לא באמת מה שמתרחש.
הבטחות שווא לשינוי: הפוגע/ת מעלה כלים ופתרונות לשיפור ושינוי, מה שנשמע כלקיחת אחריות, ומטעה שיש אופק, ומשאיר שם את הנפגע/ת עם תקווה ואמונה, אך בפועל לא נעשה שום שינוי.
"לך לטפל בעצמך": מריבות וקונפליקטים מסתיימים בכך שהצד הנפגע נשלח "לטפל בעצמו", הצד הפוגע הוא תמיד בסדר.
האשמת הקורבן: בסוף מריבה הבעיה ממוסגרת ע"י הפוגע/ת כ"ההגזמה/חוסר בטחון עצמי/ריצוי/דרמה שלך היא הסיבה למריבה".
פגיעה באחרים: הפוגע/ת תוקפ/ת ופוגע/ת בא.נשים אחרים, הדיסוננס הפנימי אצל הצד הנפגע עצום וקשה להכלה ככל שעובר הזמן.
לקיחת אחריות: המפתח למערכת יחסים בריאה
יש עוד כמובן, ומה שמבדיל בעיניי בין זה לבין טעויות אנוש, ביטויים נורמטיבים וסבירים של חולשות ורגשות לא מנוהלים, קלאשים סבירים במערכת יחסים, זה לפני הכל לקיחת האחריות האמיתית, המלאה והאותנטית של שני הצדדים.
כשזו קיימת, לא נקבל ולא נשמע תיאורים כפי שתיארתי למעלה. מי שבמערכת יחסים בה נלקחת אחריות הדדית לא תספר דברים כאלו על הקשר.
כשמישהו/י אומר/ת לי שחש/ה פחד בלתי פוסק וחוסר "ראויות" בקשר שיש בו גם אלימות פיזית ורגשית, אני לא אחפש איפה זה חוסר הביטחון העצמי שלו/ה מגזים/ה ומנפח/ה.
אני מבינה שגם אם בלי ספק יש לו/ה ביטחון עצמי נמוך, הפוגע/ת תרמ/ה לזה נתחים נכבדים, ניצל/ה את זה במודע או שלא, והכניס/ה את חסר/ת הביטחון שמולו/ה לבור של פחד וערעור עצמי.
תמיד אאמין למי שנפגע/ה.
סיכום: לזהות את הסימנים, לפעול להגנה
הסיסטמטיות, החד-צדדיות, החזרתיות, התפקיד הברור החוזר של הנפגע/ת, חוסר איזון קיצוני בלקיחת אחריות ועבודה רגשית, ובמיוחד ולפני הכל גילויי אלימות, תוקפנות וכעס בלתי נשלט - בעיניי מציירים את הקו בין קשר נורמטיבי עם מריבות לבין קשר מתעלל.
שתפו אותי בתגובות: האם נתקלתם/ן בדגלים אדומים אלו במערכות יחסים? כיצד ניתן להעלות מודעות לנושא ולסייע למי שנמצא/ת בקשר מתעלל?
Comments