כשהאזעקה נשמעת בתוך הלב: איך שומרים על יחסים פתוחים מול טראומה?

המלחמה, שהחלה כאירוע חד, הפכה לרקע קבוע לחיים של כולנו בישראל. המתח, החרדה והשכול הם פסקול מתמשך, והתחושה היא שאנחנו כל הזמן דרוכים, מחכים לאזעקה הבאה, לא רק זו שנשמעת ברחובות, אלא גם זו שמהדהדת לנו עמוק בתוך הלב.

בתוך המציאות הזו, ניהול מערכות יחסים, כל מערכות יחסים, הוא אתגר. אבל עבור מי שבחרו במודלים של א-מונוגמיה אתית (ENM) – יחסים פתוחים, פוליאמוריה ודומיהן, האתגר מקבל מימד נוסף, מורכב ופרדוקסלי. מצד אחד, יחסים פתוחים דורשים משאבים רגשיים אדירים: תקשורת פתוחה, ויסות רגשי, אמון, כנות רדיקלית וביטחון פנימי. מצד שני, טראומה ומתח מתמשך הם שואב אנרגיה אדיר שמוצץ ומדלדל בדיוק את המשאבים האלה, ומשאיר אותנו חשופים, פגיעים וחסרי סבלנות.

המאמר הזה לא נועד להיות מדריך לטיפול בטראומה. הוא נועד לתת לכם פרספקטיבה, להעניק תוקף לחוויה המורכבת שאתם עוברים, ולהציע כמה כלים מעשיים ונקודות למחשבה שיעזרו לכם לנווט את הספינה המורכבת שלכם בתוך הים הסוער הזה.

פוסט-טראומה משנה את חוקי המשחק הרגשיים

כשטראומה נכנסת למערכת, היא משנה את כל חוקי המשחק הפנימיים שלנו. תסמינים קלאסיים של פוסט-טראומה (PTSD) מקבלים גוון ייחודי וכואב במיוחד בהקשר של מערכות יחסים פתוחות:

• עוררות יתר (Hyper-arousal): אותה דריכות מתמדת, הקפיצה מכל רעש, חוסר השקט, כל אלה מתורגמים כמעט באופן ישיר לקנאה מוגברת וחשדנות. המוח, שנמצא במצב "סכנה", מתקשה להבחין בין איום קיומי לאיום רגשי. פתאום, הודעת טקסט ששותף מקבל או יציאה שלו לדייט עלולות להפעיל תגובת פאניקה שחורגת מכל פרופורציה.

• הימנעות ונתק רגשי (Numbness): כדי לשרוד את הכאב, המערכת הרגשית לעיתים "מכבה" את עצמה. הנתק הזה מקשה עד בלתי אפשרי לנהל "שיחות יחסים" עמוקות ופגיעות, שהן חיוניות כל כך לתחזוקת קשרים מורכבים. קשה לתקשר צרכים כשלא מרגישים כלום.

• הצורך המוגבר בשליטה: טראומה היא חוויה של חוסר אונים מוחלט. באופן טבעי, התגובה לכך היא ניסיון להחזיר שליטה בכל דרך אפשרית. ביחסים פתוחים, הצורך הזה מתנגש חזיתית עם ערכי הליבה של אוטונומיה וחופש. הוא עלול להתבטא בדרישה "לסגור" את הקשר, בהטלת וטו על פגישות, או בניסיון לפקח על האינטראקציות של השותפים שלנו.

חשוב להבין את המנגנון הזה דרך העיניים של תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory). טראומה מפעילה בנו צורך קמאי, חייתי כמעט, לחזור אל "בסיס בטוח" וודאי. הרצון העמוק הוא לאו דווקא במונוגמיה, אלא בביטחון, שקיפות, וזמינות רגשית מוחלטת. החדשות הטובות הן שאפשר לייצר את הביטחון הזה גם במבנים לא-מונוגמיים, אך זה דורש התאמות, סבלנות ותקשורת מחודשת.

מאתגר למשאב: כיצד רשת תמיכה יכולה לבנות חוסן

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הרגישה והחשובה ביותר. המטרה כאן היא לא להציג את הטראומה כ"הזדמנות", חלילה. אבל במבט מפוכח, המבנה הקיים של רשת תמיכה פוליאמורית עשוי, בתנאים מסוימים, להפוך ממשאב שדורש אנרגיה למשאב שמייצר חוסן נפשי.

• פיזור העומס הרגשי: כשאדם אחד במשבר, הלחץ לתמוך בו לא נופל על כתפיו של אדם אחד בלבד, מה שעשוי למנוע שחיקה של בן או בת הזוג המטפלים.

• גמישות ומגוון בתמיכה: לשותפים שונים יש חוזקות שונות. אחד יכול להיות כתף להקשבה ותיקוף, אחר יכול לספק הסחת דעת מבורכת וכיפית, ושלישי יכול להציע עזרה פרקטית עם מטלות היום-יום. המגוון הזה הוא יתרון עצום.

• שימור אינטימיות וחיות: לפעמים, כשאחד הקשרים נכנס למצב "הישרדות" עקב הטראומה, קשרים אחרים במערכת יכולים להוות מקור של חיות, שמחה ואינטימיות. החיות הזו יכולה להזין את כל המערכת ולתת כוח גם לבן הזוג שנמצא במשבר, בידיעה שלא כל "האחריות" על האושר של כולם תלויה בו.

הפוליקולה (רשת הקשרים הפוליאמורית) היא למעשה "קהילה נבחרת". בניהול נכון, אותה קהילה תומכת יכולה לספק סוג של חוסן שקשה יותר למצוא במבנים זוגיים אחרים, שבהם שני אנשים צריכים להיות "הכל" אחד עבור השני.

ארגז כלים מעשי לשמירה על המערכת בזמן חירום

אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה כלים קונקרטיים. זכרו, המטרה היא לא לשאוף לשלמות, אלא לחמלה.

בניית "פרוטוקול ביטחון רגשי" משותף

דמיינו שאתם בונים תוכנית חירום למערכת היחסים שלכם. פרוטוקול כזה יכול לכלול:

• זיהוי ושיח על טריגרים: שיחה פתוחה שבה האדם החווה טראומה משתף (במידת יכולתו) מהם הטריגרים שמפעילים אותו. למשל: "כשאני שומע חדשות לפני השינה, אני לא מצליח להירדם והופך להיות מאוד עצבני. אני מבקש שלא נדבר על פוליטיקה אחרי עשר בלילה". תקשורת מוקדמת כזו מונעת פיצוצים.

• "צ'ק-אין" יזום ומובנה: קבעו מראש, אפילו ביומן, זמנים קצרים וקבועים שבהם אתם שואלים אחד את השנייה: "על סקאלה של 1 עד 10, איפה האנרגיה הרגשית שלך היום?". זה נותן מידע קריטי ומאפשר לנהל ציפיות. אם התשובה היא "2", זה לא היום לבקש שיחה עמוקה.

• ניהול ציפיות ריאלי: הסכימו מראש, כצוות, שהיכולות של כולכם – הרגשיות, הלוגיסטיות, המיניות – נמוכות יותר כרגע. תנו לגיטימציה לעייפות, לחוסר החשק, לקושי. עצם הדיבור על זה מוריד את מפלס האשמה והלחץ.

גמישות והגדרה מחדש של הסכמים

זוג שליוויתי גילה שמה שעזר להם יותר מכל הוא לתלות על המקרר פתק: "ההסכמים שלנו נועדו לשרת אותנו, לא אנחנו אותם". זהו עיקרון קריטי. זה בסדר גמור וטבעי "לסגור" זמנית את הקשר, להחליט שלא מכניסים אנשים חדשים, או לשנות את חוקי המשחק. זו לא בגידה בעקרונות הפוליאמוריה או כישלון. זו התאמה אדפטיבית וחכמה למציאות משתנה. גמישות היא עדות לחוסן, לא לחולשה.

הפנייה לתמיכה מקצועית

חשוב להדגיש: הכלים האלה נועדו לעזור בניהול הקשר הזוגי והרב-זוגי, אך הם אינם מחליפים טיפול בטראומה. אם אתם או אחד משותפיכם מתמודדים עם תסמינים קשים, הכרחי לפנות לתמיכה מקצועית ייעודית.

סיכום: לא להישאר לבד עם זה, ביחד

האתגר שאתם מתמודדים איתו הוא אמיתי, עצום, ולעיתים מרגיש בלתי אפשרי. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שאתם לא לבד בזה. המטרה כרגע היא לא "להצליח" ביחסים פתוחים או "לנצח" את הטראומה. המטרה היא לשרוד, יחד, עם כמה שיותר חמלה עצמית, סלחנות וכנות.

זה לא הזמן לוותר על הקשרים שבניתם, אלא בדיוק הזמן לדבר עליהם, להתאים אותם, ולהישען עליהם. האהבה, הביטחון והכבוד אינם סותרים זה את זה; הם הכרחיים זה לזה, במיוחד עכשיו.

השיחה הזו מורכבת ודורשת מרחב בטוח. אם אתם מרגישים שהטראומה מנהלת את מערכת היחסים שלכם, והכלים הרגילים כבר לא עובדים, אני מזמין אתכם למפגש ייעוץ זוגי חד-פעמי, שנועד לתת לכם כלים מיידיים ופרספקטיבה כדי לנווט את התקופה המורכבת הזו.