הסכמה לפתיחת זוגיות: איך יודעים אם היא באמת חופשית?

דמיינו זוג שמדבר על פתיחת היחסים כבר כמה חודשים. היא רוצה, הוא לא בטוח. היא מספרת על הצורך שלה בחופש, על האפשרות לאהוב אנשים נוספים, על הדברים שהיא מרגישה שהיא מחמיצה. הוא מקשיב, מנסה להבין, שואל שאלות. לפעמים הם רבים. לפעמים מצליחים לנהל שיחה טובה.

בסוף הוא מסכים.

הם קובעים כללים, מדברים על גבולות ומחליטים להתקדם לאט. לכאורה, הכול נעשה כמו שצריך. אבל כשהיא מתחילה לצאת לדייטים, הוא מגלה שהשאלה שהעסיקה אותו כל הזמן אינה רק איך להתמודד עם הקנאה.

הוא לא בטוח שהוא בכלל רצה לפתוח את הקשר.

אולי הוא הסכים משום שהשתכנע. אולי משום שהחליט לנסות משהו שלא היה בוחר בעצמו. ואולי משום שעם הזמן הרגיש שאין לו ברירה אחרת אם הוא רוצה להישאר איתה.

שלוש האפשרויות האלה עשויות להיראות מבחוץ כמעט אותו דבר. בשלושתן הוא אמר כן. אבל המשמעות של ההסכמה יכולה להיות שונה מאוד. אנחנו נוטים להתייחס להסכמה כאל אחד היסודות שמבדילים בין א-מונוגמיה אתית לבין בגידה. ובצדק. אלא שלפעמים אנחנו עוסקים כל כך הרבה בשאלה אם יש הסכמה, שאנחנו שוכחים לשאול איך היא נוצרה.

אפשר להסכים גם למשהו שלא רוצים

אנשים מתפשרים במערכות יחסים כל הזמן. אנחנו עוברים לגור במקום שלא היינו בוחרים לבד, משנים תוכניות, מוותרים על הזדמנויות, ולעיתים מקבלים החלטות משמעותיות שהיינו מעדיפים שיהיו אחרות.

לא כל פשרה היא כניעה. העובדה שאדם אינו נלהב מהחלטה מסוימת אינה אומרת שהיא נכפתה עליו.

אדם יכול להעדיף מונוגמיה, ובכל זאת לבחור לנסות קשר פתוח. אולי משום שהוא סקרן. אולי משום שהוא מזהה אפשרויות חדשות גם עבור עצמו. ואולי משום שהקשר חשוב לו, והוא מוכן להתנסות במשהו שלא היה יוזם. הרצון לשמור על קשר משמעותי הוא שיקול לגיטימי. הוא לא הופך אוטומטית את הבחירה לפחות אותנטית.

בפסיכולוגיה, תאוריית ההכוונה העצמית (Self-Determination Theory) מציעה להבין אוטונומיה לא רק כחופש מאילוצים, אלא גם כיכולת לפעול מתוך בחירה שאדם מזדהה איתה. אפשר לבחור באופן אוטונומי גם כשיש מחירים וגם כשהחלופות אינן מושלמות.

גם המניעים של אנשים לבחור בא-מונוגמיה אינם אחידים. במחקר איכותני שפורסם ב־2021, שבחן תשובות של 540 אנשים שכבר היו במערכות יחסים לא־מונוגמיות בהסכמה, נמצאו מניעים מגוונים, ובהם ערכים אישיים, אוטונומיה, מיניות, צמיחה, צרכים הקשורים ביחסים ושיקולים מעשיים.

אבל יש הבדל בין אדם שאומר לעצמו ״זה לא בדיוק מה שרציתי, אבל אני מבין למה אני בוחר בזה״, לבין אדם שמרגיש שהוא חייב להסכים משום שכל אפשרות אחרת מפחידה מדי. כדי להבין את ההבדל, לא מספיק לבחון את ההחלטה עצמה. צריך לבחון גם את היחסים שבתוכם היא התקבלה.

האם באמת הייתה אפשרות לומר לא?

שני בני זוג יכולים לשבת לשיחה כשהם שווים לחלוטין בזכותם להביע רצון, אבל שונים מאוד ביכולתם לשאת את התוצאות.

נניח שאחד מהם עצמאי כלכלית, מוקף חברים ומרגיש בטוח שיוכל להתחיל מחדש אם הקשר יסתיים. השני תלוי בהכנסה המשותפת, מטפל ברוב הזמן בילדים וחושש מאוד מפרידה. לשניהם מותר לומר לא. אבל המחיר האפשרי של הסירוב שונה.

ההבדל הזה לא מוכיח שמישהו מפעיל לחץ, וגם לא שולל את יכולתו של האדם התלוי לקבל החלטות עצמאיות. הוא כן מחייב אותנו להתעניין במציאות שבתוכה מתקבלת ההחלטה. הסוציולוג כריסטיאן קלסה הצביע על מתח דומה בניתוח השיח הפוליאמורי. מצד אחד, חופש הבחירה מקבל בו מקום מרכזי. מצד שני, הדגש על הבחירה האישית לא תמיד מלווה בבחינה מספקת של מבני הכוח שמשפיעים עליה.

ולפעמים הכוח אינו קשור רק לכסף או לילדים. הוא יכול להופיע גם בשיחות עצמן.

כשאחד מבני הזוג אומר שהוא עדיין לא בטוח, האם זו תשובה שמתקבלת ברצינות, או סימן לכך שהוא צריך לקרוא עוד ספר, להשתתף בעוד סדנה ולעבוד על הפחדים שלו? האם ההתנגדויות שלו משפיעות על התהליך, או שרק הדרך שבה מסבירים לו את הפתיחה משתנה? האם אפשר להגיע גם למסקנה שלא פותחים את הקשר?

אפשר לדבר חודשים, ללמוד על פוליאמוריה, לנסח חוזה הסכמות ביחסים פתוחים ולנהל שיחות עמוקות, ועדיין לקיים תהליך שבו רק תוצאה אחת נחשבת להצלחה.

וכאן כדאי לשאול שאלה לא נוחה: האם אנחנו מנסים להבין אם שני בני הזוג רוצים לפתוח את היחסים, או מנסים למצוא דרך לגרום לבן הזוג המסויג להסכים? אלה לא בהכרח אותן משימות.

כמובן, גם מי שרוצה לפתוח אינו חייב להסכים להמשך המונוגמיה. אם זו כבר אינה אפשרות שהוא מוכן לחיות איתה, צריך להתייחס לכך בכנות. במצבים של פערי רצונות עמוקים, האתגר הוא למצוא דרך לשמור על אוטונומיה בלי נטישה רגשית. אבל אז השאלה עשויה להיות אם שני האנשים יכולים להמשיך באותו קשר, ולא איך להתקדם בקצב שיהיה נוח מספיק לצד המסויג.

גבול אישי או איום בפרידה?

נניח שאישה אומרת לבן זוגה: ״אני אוהבת אותך, אבל אני כבר לא רוצה לחיות במונוגמיה. אני מבינה שאתה לא רוצה לפתוח את הקשר. יכול להיות שלא נוכל להמשיך יחד.״

האם היא מאיימת עליו? לא בהכרח.

היא יכולה לתאר בכנות את המציאות שלה. יש לה זכות לרצות קשרים נוספים, ויש לה זכות להחליט שאינה מוכנה להמשיך במערכת היחסים הנוכחית בתנאיה הקיימים. ולבן זוגה יש זכות שלא להסכים לשינוי.

האפשרות של פרידה אינה הופכת לאיום פסול רק משום שהיא כואבת. אנשים רשאים להציב גבולות ביחס לחיים שהם רוצים לחיות, גם כאשר הגבולות האלה יוצרים קונפליקט. אבל יש הבדל בין הצבת גבול לבין שימוש בפרידה כדי להשיג ציות.

אם בכל פעם שהוא מסרב היא מאיימת לעזוב, אם היא מאשימה אותו בכך שהוא הורס לה את החיים, אם היא מציגה את ההתנגדות שלו כהוכחה לכך שהוא רכושני, פחדן או לא מפותח מספיק, כבר צריך לבחון כיצד מופעל הכוח בתוך היחסים. המילים ״אני צריכה חופש״ אינן הופכות כל התנהגות שנעשית בשמן ללגיטימית.

וגם הכיוון ההפוך ראוי לבחינה. אדם יכול לדרוש מבן זוגו להמשיך במונוגמיה, ובתגובה לכל ניסיון לדבר על צורך אחר לאיים, להשפיל או להשתמש באשמה כדי למנוע ממנו אפילו לשקול שינוי. גם הצורך בביטחון ובבלעדיות אינו מצדיק כל אמצעי להשגתו.

השאלה אינה מי רוצה לפתוח ומי רוצה להישאר במונוגמיה. היא כיצד כל אחד מהם מתייחס לרצונות של האחר, ומה קורה כאשר הרצונות האלה מתנגשים.

יש כאן עוד הבחנה חשובה: הזכות לרצות שינוי אינה זהה לזכות ליישם אותו באופן חד־צדדי. אם שני אנשים חיים במסגרת הסכמות של בלעדיות, הרצון של אחד מהם לפתוח את הקשר אינו מבטל מעצמו את ההסכמות הקיימות. אפשר לבקש לשנות אותן, ואפשר להחליט לא להמשיך בקשר אם לא מצליחים להגיע להבנות. אבל אי אפשר לטעון שעצם הרצון בחופש הופך הפרה חד־צדדית של הסכמות משותפות לפעולה מוסכמת.

לפעמים אין דרך ליישב את הפער. אחד רוצה מונוגמיה, השנייה אינה מוכנה להמשיך בה, ואף אחד מהם אינו רוצה או יכול לבחור אחרת. זאת מציאות כואבת. היא לא בהכרח מעידה שאחד מהם אינו בוגר, שאחד מהם נכשל בעבודה העצמית שלו, או שהם פשוט לא יודעים לתקשר. לפעמים אין הסכמה כי אין פתרון משותף ששניהם מוכנים לחיות איתו.

ומה אם כבר הסכמנו, ואז שינינו את דעתנו?

גם החלטה שהתקבלה מתוך רצון אמיתי עשויה להשתנות. אדם יכול להסכים לפתיחה מתוך סקרנות, ואז לגלות שהמציאות קשה לו מכפי שחשב. מישהי יכולה לחשוש מאוד בהתחלה ולגלות בהמשך שקשרים פתוחים דווקא מתאימים לה.

שינוי ברצון אינו הפרת אמון כשלעצמו. אנשים אינם יכולים להתחייב מראש שימשיכו להרגיש אותו דבר. אבל שינוי ברצון אינו מעניק לנו זכות אוטומטית לשלוט בבחירות של אחרים.

נניח שזוג פתח את היחסים, ובמשך שנה התפתח אצל אחד מהם קשר רומנטי נוסף. כעת בן הזוג הוותיק מבקש לחזור למונוגמיה. לבקשה שלו יש מקום. אפשר וצריך לברר אותה. אבל גם האדם שנמצא בקשר הנוסף הוא חלק מהמציאות. יש לו רגשות, בחירות וציפיות, וייתכן שכבר נוצרו מחויבויות משמעותיות כלפיו. אי אפשר להתייחס אליו כאילו הוא סעיף בחוזה הזוגי שאפשר פשוט למחוק.

מנגד, העובדה שנוצר קשר נוסף אינה מחייבת את בן הזוג הוותיק להמשיך לחיות במבנה יחסים שאינו רוצה בו. כלומר, מותר לבקש שינוי ומותר להתנגד לו. לא תמיד אפשר להיענות לכל הבקשות. הדבר החשוב הוא להכיר באחריות שנוצרה כלפי כל המעורבים, ולא להעמיד פנים שההחלטה נוגעת רק לשני האנשים שהיו שם בהתחלה.

איך אפשר לבחון את ההסכמה שלנו?

במקום לחפש דרך לקבוע אם ההסכמה ״אמיתית״ או ״לא אמיתית״, אפשר להתחיל בכמה שאלות:

• מה אני רוצה, גם אם לא אקבל את כל מה שאני רוצה? כדאי לנסות להבחין בין הרצון שלי ביחסים לבין הדברים שאני מוכן לעשות כדי לשמור עליהם.

• מדוע אני בוחר בזה? האם אני מזהה משהו בעל ערך גם עבורי? האם אני בוחר בפשרה שאני מסוגל להזדהות איתה? האם אני בעיקר מנסה להימנע מאובדן הקשר? ייתכן שכמה מהתשובות נכונות במקביל.

• מה קרה כשאמרתי שאני לא רוצה? האם ההתנגדות שלי נלקחה ברצינות? האם היא השפיעה על התהליך? האם הרגשתי שמותר לי להמשיך להתלבט?

• מה המחיר של הסירוב? האם אני חושש מתוצאה כואבת אך אפשרית, כמו פרידה, או מתגובה של הפחדה, השפלה, ענישה או שליטה?

• מה יקרה אם אשנה את דעתי? האם נוכל לשוחח מחדש על ההסכמות? אילו מחויבויות כבר נוצרו? אילו אפשרויות יהיו פתוחות בפניי?
  

השאלות האלה אינן מבחן שנותן ציון להסכמה. הן גם לא יבטיחו שתימצא תשובה שכל המעורבים יהיו מרוצים ממנה. הן נועדו לעזור לנו לראות טוב יותר מה אנחנו בוחרים, מדוע אנחנו בוחרים וכיצד הבחירה שלנו מושפעת מהיחסים.

כשהדיון מתקיים בתוך מערכת יחסים שיש בה איומים, הפחדה, שליטה או חשש ממשי מתגובת בן הזוג, לא נכון להסתפק בעוד שיחה משותפת על תקשורת והסכמות. במצבים כאלה חשוב לפנות לעזרה מקצועית מתאימה, תוך התייחסות נפרדת לבטיחות ולחופש של כל אחד לדבר.

במצבים אחרים, כשיש פערים עמוקים ברצונות אבל אפשר לדבר עליהם ללא כפייה, ייעוץ זוגי לפתיחת מערכת יחסים יכול לסייע להבין מה כל אחד רוצה, על מה הוא מוכן להתפשר ומה כבר אינו מתאים לו. לא כדי להביא זוג לפתוח את היחסים בכל מחיר. גם לא כדי לשמר מונוגמיה בכל מחיר.

לפעמים ההישג הוא הסכמה חדשה. לפעמים החלטה שלא לפתוח. ולפעמים הבנה שהאנשים רוצים דברים שלא ניתן לקיים באותה מערכת יחסים. הסכמה אינה מחייבת ששנינו נרצה אותו דבר. אבל אם אנחנו מנהלים תהליך שאמור לאפשר בחירה, אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שהתשובה לא תהיה בהכרח התשובה שרצינו לשמוע.

מקורות להעמקה

• Christian Klesse (2011), Notions of Love in Polyamory: Elements in a Discourse on Multiple Loving — ניתוח סוציולוגי של השיח הפוליאמורי, ובכלל זה המתח בין חופש, מחויבות, הסכמות וכוח.

• Knee et al. (2013), Self-Determination Theory and Romantic Relationship Processes — סקירה תאורטית על אוטונומיה, אותנטיות ותהליכים זוגיים.

• Wood et al. (2021), Motivations for Engaging in Consensually Non-Monogamous Relationships — מחקר איכותני העוסק במגוון המניעים להשתתפות ביחסים לא־מונוגמיים בהסכמה.