top of page
תמונת הסופר/תשרונה שם טוב

קלוז'ור בפרידה - האם זו חובה? על אחריות וגבולות בסיום מערכות יחסים

עודכן: 21 ביוני

האם "חובה" לתת קלוז'ור בפרידה?

קלוז'ר בפרידה

בעיניי לא, אין חובות, יש בחירות.

מה שכן כדאי בעיניי זה להעמיק הבנה בהשלכות של בחירות, על עצמנו, ועל הצד השני, גם על אחרים/ות. וגם, כדאי להעמיק במניעים שלנו לבחירות מסוימות.

מה זה קלוז'ור? מה כלול בו?

זה כבר תלוי, בעיניי, בסוג, אורך, עומק, מורכבות הקשר. וגם באופי הפרידה - האם מדובר בנתק מוחלט או רק שינוי מהות ומרכיבי הקשר, ואיזה? עד כמה השינוי מכה גלים הלאה?

קלוז'ור מספק ונעים יכול להיות כמה משפטים כתובים או בטלפון עם מישהו/י שיצאנו לדייט שניים, ועד לתהליך מתמשך של כמה שיחות פנים אל פנים, ואולי עם עוד א.נשים קשורים, בפרידה מקשר עמוק ומתמשך.

מתי עדיף לוותר על קלוז'ור?

האם יש מצבים בהם עדיף לנו בלי קלוז'ור? כן, כשיוצאים מקשר בגלל סכנה, פגיעה קשה, או כשיש פחד גדול מהצד השני - אלימות, חשש לשאיבה רגשית בחזרה לקשר, אדם חוצה גבולות, הפעלות לחץ, וכיוב'. במצב כזה, טוב שכדאי פשוט לנתק בחדות ולהיעלם.

קשב עצמי וגבולות: האם חייבים קלוז'ור?

האם כשאנחנו נפרדים/ות, אנחנו יכולות מראש להניח איך הצד השני יתנהג בשיחה כזו? לרוב, כן. מן הסתם גם כתלות בעומק ואורך ההיכרות, וגם כתחושה מתוך הדברים שמביאים אותנו לרצות להפסיק.

אני תמיד בעד קשב עצמי למסוגלות והגבולות שלנו, ולכן לא הייתי אומרת שחייבים קלוז'ור בכל מצב ושאם לא מאפשרים/ות אותו, זה פוגעני או לא אתי.

פחד מקלוז'ור: כשחוויות עבר משפיעות על ההווה

אבל יש די הרבה מצבים בהם יש פחד או קושי לקיים קלוז'ור, שלא קשורים באמת לצד השני, אופיו, ותגובתו, אלא מבוססים נסיון עבר, פגיעות עבר.

למשל, הרבה א.נשים מעדיפים להיעלם פתאום ("גוסטינג") למי שמקשקשים/ות איתם/ן בכתב תקופה, או אפילו אחרי כמה דייטים, במקום ליידע שמפסיקים/ות, להסביר, ולתת רגע מקום לפרידה.

למה?  יותר מדי חוויות בהן התגובה היא ערעור על ההחלטה, התקרבנות והפעלת אשמה, כעס שמובע כתוקפנות, ואפילו אלימות או חציית גבולות, ולפעמים אפילו בעולם הפיזי.

אבל אז יוצא מצב שבו א.נשים שמעולם לא חלמו להתנהג ככה משלמים/ות את מחיר אלו שכן, וסופגים/ות "גוסטינג".

זה קצת דומה לתלונות של גברים שהרבה נשים רואות בהם סכנה למרות שהם אינם פוגעניים כלל ומשלמים/ות את המחיר של פוגעים אחרים.

קבלה והבנה: כשחוסר הנוחות של הצד השני גדול יותר

איך אני מתייחסת לזה?

בקבלה. מבינה. ככל שהיו פחות מפגשים ופחות זמן, גם מבינה הרבה יותר, ויודעת לא לקחת את זה עליי אישית. המסקנות האישיות וההגנות האישיות של אדם שנוצרו בגלל חוויה שקיימת בעולם הזה, שהורמו מולי, לא אומרות כלום עליי אישית, רק על החוויה שלו/ה בעולם הזה.

יש א.נשים שנפגעו בעבר, לא מכירים אותי אישית מספיק כדי לדעת איך אגיב, מעדיפים להתכנס לגבולות שלהם ולשמור על עצמם, פוחדים/ות אפילו להסביר.

אז אני מקבלת, לא נעים, אבל מבינה שהלא נעים האפשרי של הצד השני הרבה יותר גרוע, ולכן, מקבלת בהבנה. (ככה אגב גם הגברים הנפלאים שבחיי יודעים להתייחס לחששות של נשים זרות או זרות למחצה מולם/ן. לא רוצה לפתוח על זה דיון, זו רק התייחסות חלקית לדוגמה צדדית).

כשהקשר ארוך ועמוק יותר: חשיבות הקלוז'ור עולה

אבל ככל שהקשר ארוך יותר, אינטימי וקרוב יותר, ככל שחולקים/ות יותר ממשקים, ויותר מרחבים, בואכה מצב של מערכת יחסים מרובת קשרים (טריאדה ומעלה) - ככה זה מגיע לרמה שניתוק, או שינוי מהותי בקשר בלי קלוז'ור, אפילו יכול ממש להיות פוגעני ולא אתי לפי תפיסתי וערכי שלי.

ככל שהקשר ארוך ואינטימי יותר, ככה גם מכירים/ות יותר ויודעים/ות איך האדם מולנו יגיב לפרידה, והאם זה אדם שיקשיב ויקבל, או אדם שיגיב באלימות או ינסה לשכנע וללחוץ.

ככל שהקשר ארוך ואינטימי, יודעים/ות יותר טוב מה האמונות והערכים שלו/ה.

ככל שהקשר ארוך ואינטימי, ככה יש יותר חלקים מעורבבים ונושקים שיש צורך לטפל בהם יחד, כי הם אחריות משותפת.

קלוז'ור בפרידה מרובת קשרים: אחריות והשפעה על אחרים

כשמדובר בגירושים... אין ברירה, יש בד"כ ילדים, רכוש, תחומי אחריות משותפים ברורים, והחוק מחייב לטפל, לפחות טיפול מינימלי, בכל תחומי האחריות האלו.

אבל פרידות בלי כל זה, ובמיוחד בעולם הא-מונוגמי שבו יכולות להיות הרבה פרידות כאלה, שכוללות קרוב לאפס ממשקים פיזיים-לוגיסטיים, מותירות אותנו רק עם ממשקים רגשיים וממשקים חברתיים.

ומשום מה... זה לא פעם נזנח ובכלל לא נלקח בחשבון.

כשאנחנו בפרידה בעולם כ"כ מורכב, היא יכולה להשפיע ולהדהד ולהכות גלים הלאה על עוד ועוד א.נשים, שיש לנו ומי שאנחנו בפרידה איתו/ה סוגים שונים של מערכות יחסים, מחברתיות כלליות ועד לרומנטי-מיניות.

אחריות קלוז'ור בפרידה א-מונוגמית: שיח מתמשך ורגיש

מבחינתי, פרידה או טרנזישן בעולם כזה כוללת הרבה מאוד אחריות. האחריות הזו, בעיניי, היא לקיים לאורך תקופה, שיח און גואינג (לא ברמה יומיומית כמובן, אבל כן צ'קאפ פעם בכמה זמן) עם מי שנפרדים/ות איתה/ו ועם א.נשים נוספים/ות שקשורים/ות.

אני מעוניינת לא ליצור מתחים, אי הבנות, בלבול, חרדות בין כל הא.נשים הקשורים/ות לנו בזמן פרידה שלי.

השיח הנחוץ, בעיניי, הוא על גבולות חדשים, על צרכים, רצונות, הכרה חשובה בדברים שאולי יצטרכו עיבוד בהמשך ומסכימות להניח להם כרגע, הבהרות לא.נשים הקשורים/ות אלינו איפה אנחנו מולם/ן, מה אפשר ומה אי אפשר עכשיו, הקשבה ומתן מקום לשאלות וצרכים של הא.נשים הקשורים/ות סביב הפרידה, ועוד.

לקיחת אחריות על המורכבות: זה לא פשוט, אבל שווה את זה

אז כן, קלוז'ור זה קשה, זה פגיע, זה דורש עוד עבודה מול קשר שאנחנו בכלל רוצים/ות לצאת ממנו, או להפחית בו שיח אינטימי. זה דורש לקיחת אחריות וגם שמירה על גבולות אישיים וגבולות מרחב, ודורש לפתוח דברים רגישים מול עוד א.נשים שמחוץ לפרידה הזו, וזה לא פשוט. אבל זה לא פשוט להיות לא-מונוגמית/י, ואני מוכנה לקחת אחריות על כל אספקט של זה, במיוחד כשמאידך, להיות מונוגמית/י עושה לי הרבה הרבה יותר רע, ולכן, מעדיפה את ה"לא פשוט" הזה על כל מחיריו.

מה דעתכם/ן? האם אתם/ן מסכימים/ות שחשיבות הקלוז'ור עולה ככל שהקשר היה עמוק יותר? כיצד אתם/ן מתמודדים/ות עם האתגרים של קלוז'ור בפרידה במערכות יחסים א-מונוגמיות? שתפו אותי בתגובות!

47 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page