החלק החשוב בעיני בפתיחה ממונוגמיה שלא תמיד אני זוכרת לכתוב עליו במניפסטים שלי על אוטונומיה.
אוטונומיה אישית וזוגיות: מציאת האיזון
כשמגיעים אליי זוגות לליווי ותמיכה בצעדים הראשונים שלהם בעולם האי-מונוגמי, הגישה שלי היא בד"כ מאוד תומכת אוטונומיה.
נכון, אתם זוג, ונכון זה לא קל לשנות דפוסים, והסכם לא כתוב, והרגלים, ולפעמים אתם מרגישים שאתם תלויים זה בזה.
אבל בואו נלמד מחדש שאנחנו, לפני הכל, ישויות נפרדות ושונות.
גישות שונות לפתיחת קשר
יש מטפלים שהגישה שלהם היא ללכת לאט, רק בקצב של זה שלא רוצה לפתוח, במקרים שיש פער. או לשים הרבה הגבלות, כקביים לסייע לתהליך, ושעם הזמן אפשר יהיה להוריד.
אני לא נגד זה, בכלל לא, אבל המוקד שלי הוא לפני הכל דווקא לייצר נפרדות, ולא בהכרח ע"י מפגשים עם אחרים, אלא בכל מיני תחומי חיים, ולהביא למקום גבוה במודעות שני דברים:
שלמרות שבחרו להיות יחד, אף צד לא חייב לשני את הגוף שלו, הזמן שלו, הרכוש שלו, והכל נעשה מתוך בחירה ולא מתוך חובה.
לחשוב האם הם באמת רוצים שיתנו להם מתוך תחושת חובה? כמה טוב, נראה להם שזה יעשה למערכת היחסים? ועכשיו השאלה איך מתמודדים עם שינויים ברצון של הצד השני במה וכמה לתת.. וברשותו לתת גם לאחרים.
אז אנחנו מתעסקים בזה הרבה ומאוד חשוב לי תמיד להדגיש שהצד הרוצה יותר בכל זמן נתון לא חייב להתחשב יותר ממה שצריך הצד שרוצה פחות בכל זמן נתון (בהבנה, שזה יכול בהחלט להשתנות עם הזמן בין שני הצדדים).
אחריות על הכאב: להיות שם עבור בן/בת הזוג
אבל הנה הדבר החשוב שאני תמיד אומרת ומדגישה וגם מתרגלת איתם כלים ליישום אבל לא תמיד זוכרת לכתוב פה בפוסטים.
שהצד שיוצא החוצה מהזוגיות, מהבית, ומשנה את המצב הקיים ורוצה לקחת את האוטונומיה שלו, יעשה זאת ללא נטישה רגשית של הצד השני, שקשה לו וסובל.
נכון, המניפסטים שלי תמיד מדברים על כך שהצד שלוקח אוטונומיה לא צריך למנוע מעצמו ולהגביל את עצמו עד לרמות של סבל, ולהיות מנוהל ע"י השני ורגשות אשמה, אבל הוא בהחלט בהחלט כן צריך להיות מודע לכמה יצירת הנפרדות ולקיחת האוטונומיה שלו מכאיבה לצד השני, ולהיות איתו בזה, לקחת אחריות על זה, להיות שותף. לא רק להנות מפירות האוטונומיה החדשה שלו, אלא לקחת אחריות גם על השלכות השינוי על הזולת.
להיות איתו בזה, ולקחת אחריות זה לא אומר להטיל על עצמו הגבלות קשות ומכאיבות שהוא לא מסוגל לעמוד בהן על מנת להפיס את האהוב הסובל שבבית, אבל זה כן אומר לתמוך, ולא לברוח, למרות שזה לפעמים מאוד קשה לתמוך כשאנחנו יודעים שהסבל של הצד השני קשור ישירות לבחירות שלנו.
אני יודעת כבר מנסיון שיש ברובנו מקום של מסוגלות להרגיש בצדקת בחירתנו לאוטונומיה וחופש אישי יחד עם חמלה ואחריות כלפי מי שהבחירה הזו שלנו מקשה עליהם.
סטגנציה vs. צמיחה
ואני חושבת שלהימנע מדברים על מנת לברוח תמיד מכאב, או להכאיב זו דרך טובה לסטגנציה, וסטגנציה... זה לא טוב לכלום.
זה לא שאני בעד לסבול בכל מחיר, אבל לפעמים יש מטרה טובה של צמיחה ולהימנע או לברוח ממנה מפחד הכאב זה חבל.
מה זה אומר פרקטית?
זה כבר שונה מאדם לאדם.
אצל אחת זה יכול להיות = קנה לי מתנה קטנה כל פעם שאתה יוצא.
אצל אחד זה יכול להיות = אני מבין את הבחירה שלך אבל זה מציף אצלי אלפי טריגרים, אני צריך שתהיי איתי בכל הראנטים העצבניים שייצאו לי מהפה כל כמה זמן ולא תברחי ממני.
אצל אחרת זה יכול להיות = בבקשה לשלוח סטיקר או מילות אהבה, כמה פעמים כשאת יוצאת, כדי שאדע שאני בלב שלך.
אצל אחר/ת זה יכול להיות = פעם בכמה זמן אני אפרוץ בבכי ויהיה לי קשה ואני אכעס ואהיה לא נחמדה, אני יודעת שאתה לא עושה נגדי, אלא בעדך, אבל בבקשה תהיה איתי כשעצוב, ואני בוכה.
והרבה פעמים זה יהיה = נכון הקושי הוא, שלי, אבל בוא/י לטיפול איתי כי אני צריך לדעת שאת/ה רוצה להיות שותף גם בתהליך שלי ולא רק בפריחה שלך "בחוץ".
הבאתי פה כמה דוגמאות. יש אינסוף. בעיני כולן כ"כ הרבה יותר תקשורתיות, מקדמות, נותנות מקום לקושי, מאשר הגבלות וחוקים קשיחים.
יש פה בקשות, ולא דרישות.
יש פה תיאורים איך להיות שותפים בכאב של הצד השני, אך ללא דרישה להגביל ולעצור. לא תמיד זה מובן מאליו מה זקוק הצד הסובל על מנת להרגיש יותר נינוח, אבל בתקשורת טובה, וקשב, אפשר למצוא.
כאשר יש רצון ומוכנות להיות בקשר, לעשות עבודה רגשית, ולא לנטוש אותו, עמק שווה כזה כמעט תמיד קיים.
שתפו אותי בתגובות - כיצד אתם מתמודדים עם הקושי של בן/בת הזוג בזמן פתיחת מערכת יחסים? מהם הכלים שעוזרים לכם?
Kommentare