מסע אל תוך הבור - כיצד למדתי להקשיב לעצמי ברגעי משבר

קשב עצמי: אתגר מתמשך

קשב עצמי הוא אחד הדברים שהכי קשים לי, מתברר. מלא שנים חשבתי שאני מה זה מודעת וקשובה לעצמי.

מודעת כנראה שאני כן, אבל לא בזמן אמת למה שקשה לי או אני צריכה, או לרצונות האמיתיים שלי שמתחת לסיפורים. ואני סוחבת על זה המון מקומות פגועים.

שדים פנימיים: חוזרים גם אחרי שעיבדנו אותם

מה שחמוד בשדים כאלה, זה שהם לא עוזבים אותנו גם אחרי שחשבנו שסיימנו להבין אותם ולפרק להם את הצורה מאה פעם כבר.

והנה, ברוך השד, הוא חזר, והיו לי שבועיים ממש קשים ומלאי אתגרים. טריגר על מטען מקשר שהשתנה עם שתי אהובות הפיל אותי לבור הזה, שבשבילי נמצא בין המקום שבו אני קשובה לעצמי ומביאה צרכים שלי ומבקשת בקשות, לבין המקום שבו אין לי זכות לזה, שום בקשה שלי לא לגיטימית, ועדיף שאשתוק וארצה את כולם/ן.

בתוך הבור: כאב, בלבול וחיפוש אחר פלסטרים

בתוך הבור הזה שלי, אני לא יודעת מה אני באמת צריכה, נורא כואב לי, ואני מנסה כל מיני דרכים לברוח מהכאב הזה.

מאז שאני לא מונוגמית באופן אקטיבי, אני פוגשת את המקום הכואב הזה כל כמה זמן. יותר א.נשים שאני עשויה לפגוע בהם/ן, יותר גבולות אישיים שלי שמפחיד לזהות ולהביא כי אולי מישהו/י ייפגע ממני. יותר רצונות וצרכים של אחרים/ות ממני.

אני נוטה לחפש פלסטרים במקום הזה, והם בד"כ לא עוזרים. והרבה פעמים, כשאני שם, אני גם לא מסכימה לעצמי להשתמש בכלים ממש טובים שיש לי כבר, כי אני רוצה להישאר שם ולכאוב את אי הבהירות שלי, במקום לפוגג אותה. זה מקום נורא קורבני. אני מרחמת על עצמי שם, מרגישה שכולם/ן רוצים/ות ממני דברים ואף אחד/ת לא אכפת לו/ה מה אני צריכה, ו א.נשים ייפגעו ממה שאני צריכה, ואני היחידה שא.נשים נפגעות מהצרכים שלה, ועוד ועוד ועוד.

אם אשים עכשיו מוזיקה מרגיעה ומנחמת, עוד אהיה חלילה מוכרחה רגע לאהוב את עצמי שם במקום הכואב הזה! או להתמסר לכאב עם שירים שגורמים לי לבכות.

תקשורת מקרבת: להיות עדינה עם עצמי

אחד הכלים הראשונים שאני כן נזכרת בו ומוכנה להתחיל שיח פנימי איתו, הוא מעולם התקשורת המקרבת - אמפתיה לעצמי. הכאובה יושבת עם השדים (בתמונה, השדון הראשי שלי במקום הזה - שדון הקורבנות. אצלי, הוא הילד של שדון הריצוי, שדון הפרפקציוניזם ושדון האשמה - שלושה הורים, פוליאמוריה, נו מה) שלי בבור העמוק. אני פאקינג מעבירה סדנא מהממת עם הכלי הזה! מזל שהוא מתיישב לי יותר ויותר! (לינק בתגובה הראשונה).

במקום הזה, אני מצליחה קצת להיות יותר בעדי ממקודם, ולתת לעצמי לגיטימציה, לרגשות הקשים שלי, ואח"כ גם לצרכים שלי. כשאני כבר מצליחה לזהות אותם ולא להיות שיפוטית כלפיהם, מתחילה בהירות קסומה וזהירה, בהירות של "אני יודעת מה אני רוצה לבקש", עם תחושה פנימית שזה נכון, שזה בסדר, שזה לא עושה אותי רעה, שמותר להיות אנושית, ואני מוכנה גם לשמוע סירוב ולדבר על חלופות ורעיונות אחרים שיענו על הצרכים האלו שפתאום נהיו לי לגיטימיים.

דוגמה אישית: בקשת תמיכה

במקרה הזה, הבקשה הייתה תמיכה ואמפתיה משתי אהובות שהקשר שלי איתן עבר טרנזישן, ומפגשים שלהן בלעדי המשיכו להיות לי טריגריים בגלל מטענים מתקופת הקשר הקודמת. הקושי שלי נבע בעיקר מתחושת דה-לגיטימציה שחשתי על כך שאני עדיין בטריגר מזה לפעמים, ושזה לא נגמר כבר, לעזאזל! הייתי בטוחה שהן תהיינה חסרות סובלנות ועצבניות מול פרץ החולשה הזה שלי, ושאני לא כבר במקום טוב יותר, ושלבקש מהן תמיכה כשהקשר שלנו כבר מוגדר אחרת (לגמרי מרצוני) זו בקשה ממש מוגזמת. כשהגיעה הבהירות לגבי מה אני באמת מבקשת מהן, התפוגג המון כעס על עצמי ועליהן, והבנתי עד כמה הייתי מבינה בקשה כזו בעצמי, לו הגיעה אליי ממי מהן, במצב הפוך.

התקדמות: זמן ההתאוששות מתקצר

אני מזהה שעם השנים, הפער בזמן בין המצב הכואב בו המצפן נדמה שאבד לי, למקום הזה של הבהירות הולך וקטן. הלוואי שבקרוב, הם יקרו אפילו באותו היום!

בהודיה על זה שלמדתי תקשורת מקרבת ולומדת להטמיע חלקים שלה לתוך החיים שלי בפועל.

שתפו אותי בתגובות: כיצד אתם/ן מתמודדים/ות עם רגעי משבר? מהם הכלים שעוזרים לכם/ן להקשיב לעצמכם/ן ולצאת מהבור?