מאת:
Yaron Edel
https://www.facebook.com/yaron.edel
לוחמים וקצינים: 5 נקודות כדי לא לפתח פוסט טראומה
חמש נקודות חשובות שכדאי להקפיד עליהם כדי לצמצם את הסיכויים שהחיילים שלכם (ואתם) תתמודדו עם פוסט טראומה אחרי הלחימה:
חוסר אמון בצוות או ביחידה מזניק את הסיכוי לפתח פוסט טראומה.
לכן, יש לדבר ולפתור כל מתח פנימי אישי או צוותי. יש לתת מענה למפקדים שהחיילים לא סומכים עליהם, אפשר להצמיד קצין צללים או אם יש זמן להחליף בסגן שלו. יש להרחיק חיילים שגורמים לחוסר אמון. חובה להיות שקופים עם החבר׳ה, לשתף על כל מידע שיש ככל האפשר. חובה להיות כנים, להיות ישרים. תקשורת, כל הזמן לדבר אחד עם השני, לעדכן במצב. תרגולות תרגולות תרגולות. ככל שתעשו יותר יבשים, האמון יעלה. להבין שאמון הוא תנאי הכרחי לא לצאת עם פציעת מוח.
חוסר שליטה גם היא גורם מסכן.
כמובן שאין אף פעם שליטה על כלום. אבל מה שכן יש זו אשליית שליטה. אשליית שליטה במקרים כאלה מאוד בריאה. יצירת אשליית שליטה לחיילים ביחידה או בצוות אפשר לעשות בכמה דרכים: להתייעץ ככל האפשר עם פקודים; לתקשר כל הזמן פרטים טכניים על מה שקורה מסביב בדגש על התנועות (עכשיו אנחנו בצומת איקס, עכשיו אנחנו נעים בציר שיוביל אותנו לנקודה, וכולי); ליצור קשר ישיר בין הפעולות של החיילים לבין התוצאות בשטח, גם אם לא טובות (פגעת במחבל, עזרת מאוד בחיפוי שנתת, וכולי); חוסר מעש יוצרת תחושה של חוסר שליטה, אז לשמור את האנשים עסוקים (ככל שהגיוני), במיוחד בהמתנות הארוכות; לוודא שכולם יודעים את המשימה ואת תפקידם בה, גם עוזרת. יצירת וודאות ככל האפשר תגדיל את אשליית השליטה, שתגדיל את החוסן הנפשי.
בנייה של סיפור לחימה ברור.
תוך כדי לחימה כל אחד חווה אותה מנקודה אחרת, ובעיקר בלי תמונה מלאה של המצב. למרות שתחוו את אותה חוויה, הסיפורים יהיו מאוד שונים ובעיקר חסרים. חשוב לייצר לכולם התחלה אמצע וסוף מאוד ברורים. לדוגמה, חציתם עכשיו את הגדר? ״עברנו את הגדר עשרים ושלושה חיילים (התחלה), אנחנו בדרך ליעד על הציר הזה עד הצומת, שם נפנה צפונה מאתיים מטר (אמצע), לקראת איתור 49 עליו נשתלט (סוף)״. ככל שתדברו בתבנית הזו, בתדריכים לפני, תוך כדי ובתחקירים אחרי זה, זה יאפשר לאנשים להבין את המצב הכי טוב, תיווצר אשליית שליטה בגלל שיש סיפור ברור.
חובה לנרמל אירועים שליליים.
זאת הנקודה החשובה ביותר. הגורמים העיקריים לפוסט טראומה הם דברים שעלולים ליצור תחושת אשמה או בושה. חשוב לדבר באופן פתוח ולא שיפוטי על אותם דברים, בזמן אמת ובזמן מנוחה. הנה רשימה של דברים שחשוב להגיד אותם בקול רם לפני הלחימה, ולהגיד שזה בסדר זה קורה לכולם, עדיף לדבר על זה עכשיו מאשר לא: ירי דו״צ, קפאתי תחת אש, לא חילצתי את החברים שלי, לא הצלחתי לבצע משימה, בגללי נהרגו או נפצעו. הבנתם את הכיוון. כל דבר שנחשב לשלילי בלחימה, קריטי קריטי להגיד שהוא קורה לכולם, ליצור אווירה שזה בסדר. זה אפילו צפוי שזה יקרה בלחימה. ככל שלא יהיו דברים שיתביישו בהם או יפתחו בגללם אשמה, אז הסיכויים להתמודד עם פוסט טראומה יורדים.
בסוף פעילות לבצע תחקיר מבצעי, אבל גם רגשי.
מעבר למסקנות והלקחים המיידים מהלחימה, שאלו את הלוחמים שלכם איך הם מרגישים לגבי האירועים, שצורה פתוחה. בנוסף לשיח הקבוצתי שיתפתח, הקפידו לומר בצורה ישירה ומפורשת ״האם מישהו פה מרגיש אשם במה שקרה או מתבייש במשהו שעשה או לא עשה, שיבוא אליי בצד לדבר איתי״. לא משנה מה אותו חייל יגיד לכם בשיחה הזו, אתם צריכים לשדר לו שאתם בצד שלו ומה שהוא מרגיש זה טבעי בסיטואציה. חשוב מאוד לאתר את האשמה והבושה בשלב מוקדם.
*תוספת חשובה:
פוסט טראומה היא מצב מחלה של המח, שקורה באמיגדלה שאחראית על הרגש. כדי למנוע את המחלה הזו חשוב לתת תוקף לרגש *אבל להעביר את השיח לשיח קוגניטיבי* כדי שמי שיתחיל לפעול במח היא האונה הקדמית, שאחראית על תהליכי חשיבה מורכבים. *שם לא נתקעים!* משם אפשר לצאת, מהחשיבה, בלי פוסט טראומה למרות הסטרס הפסיכי!
Comments