קונפליקטים, ודילמות.
הרבה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו בורחות מקונפליקטים, כי לא נעים, כי לא כייף, כי זה בזבוז זמן.... כשאני בורחת מקונפליקט הדרך שלי לרוב היא לשים בצד משהו שאני רוצה או צריכה, או רוצה אחרת, ולהסכים לכל מיני דברים או להבליג עליהם.
לקח לי בערך מיליון שנה אבל כיום אני רואה איפה ואיך ההמנעות מקונפליקטים גבתה ממני מחיר הרבה יותר גבוה בסופו של דבר.
היא גרמה להרבה כעס להצטבר בתוכי, לקח הרבה זמן עד שהתחלתי להכיר בו. מתחת לכעס ישבה תחושת פגיעה ומחיקה. הכעס יצר מרירות כלפי מי שנמנעתי מקונפליקט מולם. אני מבינה כיום שתחושת המחיקה והפגיעה הן לפני הכל עצמיות כי זו אני ש*בחרתי* להמנע מהקונפליקט.
אז מה אני צריכה לעשות עכשיו? לריב עם כל אחד על כל דבר קטן שלא יושב לי טוב?
זה גם נשמע לא משהו.
אני מנסה כיום להיות בקשב עצמי, זה דבר שממש קשה לי לעשות, המוח משתלט לי ומנסה להשתיק תחושות של חוסר נוחות בסיטואציות ולספר לי סיפורים למה הכל בסדר ולמה גם אני רוצה אותן. אז אני מקשיבה לגוף, ונותנת לי לזהות תחושות פיזיות ולהבין מה הן רומזות, מה מפריע. אבל זה לא אומר שזה חייב להפוך לקונפליקט,, אני רוצה ללמוד לבטא את תחושות האי נוחות וההתנגדות האלו לפרטנריותים שלי בצורה של דילמה, כלומר, אין עליהן אשמה, ואין עליהם ציפיות, אני רק מבקשת שתקשיבו לי ושיש משהו שלא נוח לי איתו ואולי אני הולכת לעשות משהו ששומר עלי בתוך הסיטואציה ואולי לא תאהבו את זה אז בואו נדבר על זה.
נדבר על כי זה של שנינו
נדבר על זה כי לשנינו מטרה משותפת שיהיה טוב.
נדבר על זה כי אנחנו יודעות לתקשר טוב ולא סתם בחרנו אחד את השני לקשר,
נדבר על זה כי אנחנו אוהבות
נדבר על זה כי זה יוצר חיבור ושותפות וכי לא לדבר על זה כדי ש*יהיה נעים* זה נעים מזויף שפוגע בקשר.
אני די מתקשה בזה, בלהביא את עצמי ככה, וואו כ"כ הרבה שנים של הרגלים אחרים. אבל כאי מונוגמית עם כמה מערכות יחסים שונות מאד זו מזו, עם צרכים שונים בתוכם - שלי ושל הפרטנר.ית, אי אפשר אחרת. ואני מבינה שבמידה רבה יכולת לנהל שיחות כאלו ולא לברוח מהן היא סוג של מדד שלי, למה אני תופסת כמערכת יחסים טובה.
Comments