*אזהרת תוכן: אונס, פגיעה
אז מה הסיפור בכלל עם "האשמת הקורבן" הזה? איך נדע מתי אנחנו עושים נזק, ומתי אנחנו באמת עוזרים לאדם להפיק לקחים ולקחת אחריות?
אני טוענת שכל לקיחת אחריות עוברת דרך אמפתיה עצמית. אלא שלגייס אותה ולהתחבר אליה זה ממש לא פשוט, ובטח לא אם נפלנו קורבן לפגיעה קשה, בטח אם זו פגיעה פיזית או חלילה מינית.
גם לא הייתי קמה וטוענת שבכל פגיעה יש לקורבן אחריות עצמית מסוימת. הרי איזו אחריות נניח יש לתושבי העוטף במה שהם חוו? אז נכון, נשמעים במרחב הציבורי קולות שטוענים שאחריותם שגרים איפה שגרים, או אשמתם כי לא שמרו על מצוות הדת, אבל נניח בצד האשמות קורבן מעוותות וברורות שכאלו, ונתמקד במצבים היותר אפורים.
לצורך הפוסט אתמקד במקרה של אונס, כי אלו המקרים שיש סביבם הכי הרבה אי הבנה טעויות ופגיעות משנה מסוג האשמת הקורבן.
קודם כל - הכרה
הדבר הראשון שצריך אדם שנפגע זו ההכרה בכך שהוא נפל קורבן. כלומר, אינו אשם במה שקרה, ואם יש אשמה היא קודם כל של הפוגע.
סוגי האשמת הקורבן:
אבל מה קורה בד"כ בחברה מאשימת הקורבן שאנחנו?
האשמת קורבן מספר 1: "זה מקטין אותך לקרוא לעצמך קורבן"
בשלב הזה לא פעם יש קולות שנזעקים וטוענים בלהט שלקרוא לנאנס.ת קורבן, משאיר אותו קטנה וחסר אונים. אני אומרת כזה דבר:
אין שינוי בלי קבלה של תנאי ההתחלה
אין צעידה בדרך ללא קבלת נקודת המוצא
ואם נקודת המוצא היא שאדם נפל קורבן לפגיעה, זו נקודת המוצא. לריב איתה ולדחות אותה כי זה "מקטין" סתם יתקע אותו שם להרבה יותר מידי זמן.
הקולות שמנסים לטעון שהיא לא באמת קורבן או שזה מזיק לו להגדיר את עצמה ככה, עם כל הכוונה הטובה שלהם, עושים נזק. הנאנס.ת זקוק.ה כעת להכרה, ובעזרת זו והמשך תהליך הריפוי, היא תגיע בעצמה ובדרכו לנקודה בה כבר לא ירגיש קורבן.
האשמת קורבן מספר 2: "מה לא עושים כדי לא להיאנס?"
האשמת קורבן זו באה לחנך וללמד, ועוסקת בתנאים החיצוניים, מה לבש הקורבן, לאן הלך, באיזו שעה, עם מי. בקיצור: מה לא עושים ואז לא נאנסים.
נתחיל מזה שבחלק גדול מהמקרים זה פשוט בולשיט. נמשיך עם זה שאם במרחב החברתי שלנו יש כל כך הרבה סייגים שאם לא נשמור עליהם ניאנס, אולי הגיע הזמן להפנות את המשאבים מ"לחנך את הנאנסת" ללחנך את כלל החברה: לחנך לכבוד, להוקרת גבולות, להוקרה וכבוד לאדם אחר, לתת כלים אישיים, נגישות לטיפול רגשי ושינוי נורמות פסולות מיסודן.
והכי חשוב, האשמת קורבן זו אינה תומכת בתהליך הריפוי, באמפטיה העצמית ולקיחת האחריות של הקורבן, אלא חופרת לה בור עמוק של אשמה, בושה ותיעוב עצמי.
האשמת קורבן מספר 3: "למה לא עצרת את זה?"
בעיני זו אולי הגרועה מכולן, במיוחד במצבי אונס. האשמת קורבן זו עוסקת בחוסר היכולת או הקושי של הקורבן לעצור את המצב. היא לרוב סלחנית אם הייתה פשוט כפייה פיזית והקורבן חלש יותר, אבל מטיפה, שיפוטית, מקטינה ומלקה כאשר הקורבן "רק" חלש רגשית ולא היתה אלימות פיזית ברורה.
לא הצלחת לתקשר גבולות בבהירות? shame!
"בלבלת" את התוקף? shame!
קפאת ולא הצלחת לעצור? shame!
נכנסת לניתוק דיסוציאטיבי והגוף שיתף פעולה? shame!
נכנסת לריצוי מתוך חרדה לפגוע בתוקף? shame!
אני צריכה להסביר כמה זה מזיק ופוגע ביכולת של הקורבן לעבור תהליך מרפא? מקווה שלא.
בעקבות ההכרה מגיע תור החמלה
אז למה דווקא חמלה? הגישה המקולקלת והמזיקה שגדלתי עליה גורסת שאם נהיה בחמלה למי שפוגע בעצמו, לא משפר את יכולותיו, לא שומרת על עצמה, לא מקדם את עצמו, לא לוקחת אחריות, אז הוא ייתקע שם ולא תתקדם משם. הגישה הזו מבוססת על האמונה שביקורת, הלקאה, הטפה וחינוך קשוח הם שיאפשרו לאדם לשפר את עצמו.
כיום זה לא נשמע לי אפילו קצת הגיוני.
כאשר אדם נופל קורבן לאונס, הוא נכנס ישר לבור עמוק מאוד של אשמה, בושה, הלקאה עצמית, שיפוטיות עצמית, שנאה עצמית, לפעמים דיכאון וחרדות. לאדם במצב כזה ממש ממש קשה להיות אמפתית לעצמה, ולרוב גם לא יתן הכרה ממש מלאה בכך שנפגע. הוא ינסה לשים על עצמה יותר אשמה, למצוא הבנה כלפי הפוגע.ת, להקטין את מה שקרה ל"לא באמת אונס אמיתי".
מה שאדם במצב הזה צריך זה קודם כל עזרה שפוגשת אותה איפה שהיא נמצאת ומאפשרת לו את מה שאינו מעניק לעצמו.
האם הוא זקוק למקהלת הטפות שיפוטיות, האשמות וביקורת? האם היא בפניות רגשית להפנים משהו אמיתי מחינוך? בנקודה הזו, לפני ההכרה והאמפטיה, התוצר היחיד של מקהלת האשמת הקורבן היא נפילה עמוקה עוד יותר לתוך בור האשמה, התכנסות פנימה והימנעות מלהביא את "עצמי הנפגע" למרחב הציבורי.
אז מה באמת צריך?
הכרה במה שחווה: שתעזור לו להכיר בזה בעצמו.
הבהרה חד משמעית מהי אחריות הפוגע.ת : שאינה בשום צורה או מצב אחריות הנאנס.ת: מניפולציה, שקר, הונאה, לקיחה בכוח, התעלמות מאמירות, קולות או סימנים ללא בירור או שאילה, חציית גבולות, הפעלת לחץ רגשי, הפחדה ועוד.
הקשבה, הבנה ותיקוף החוויה הרגשית: סיוע בזיהוי אם היה בלבול, קפאון, פחד, ערעור, חרדה, ריצוי כפוי, ניתוק דיסוציאטיבי ועוד. חשוב לתת המון הבנה ותיקוף לכך שאלו דברים שקורים להרבה א.נשים, שאלו מקומות פגיעים שקל לנצל אותנו בהם, אבל אין מקום או תועלת באשמה על עצם קיומם.
עזרה ביצירת אמפטיה: לאדם אחרי אונס אין יכולת בד"כ לגייס הבנה ואמפטיה עצמית. היא זקוקה לעוגן ראשוני של אמפתיה חיצונית, מאדם אחר שרואה אותו, מה שיאפשר לנוח רגע ולפנות מקום לחמלה לעצמו שהיה שם פגיע, מפוחד, מעורער, מבולבל, מנותק, שנכנע ללחץ, שהגוף המשיך כשהראש היה בזעקה. בלי התמיכה האמפטית הזאת, קשה מאוד לקורבן ליצור אמפתיה בתוך עצמה, ובלי זה, שום אחריות לא באמת תילקח ושום "חינוך" לא באמת ישיג משהו מלבד להעמיק את האשמה, הבושה וההמנעות מהעולם.
לקיחת אחריות אישית
לקיחת אחריות אישית היא שלב אישי חשוב מאוד בריפוי טראומה (ובריפוי אין הכוונה להעלמתה כמו תרופה למחלה פשוטה, אלא ללמידה ליצור חיים מיטיבים איתה ועם השפעותיה) שבו הקורבן חווה החזרת סוכנות אישית על עצמו, בחירותיו ויכלתו לדאוג לעצמו, אין מדובר באחריות לפגיעה או האונס שקרו כי אין כזו, כי אם להמשך חייו ובחירותיה עם הטראומה והשפעותיה, וצעדיה הראשונים הם ממש שם בתחילת הדרך שתיארתי לאורך הפוסט:
הכרה עצמית בנפילה קורבן.
תיקוף עצמי לתחושות והרגשות בחוויה.
הפרדת האחריות של הצד האנס מהאחריות האישית למשל אם זיהיתי שאיני יודעת להקשיב לגופי אולי אתמקד בללמוד לעשות את זה. או אם אני חווה שאסור לי שיהיו לי גבולות אולי אחליט שאחריותי כלפי עצמי ללמוד לשנות את זה).
הסכמה לקבל אמפטיה ויצירת אמפטיה עצמית.
הסכמה להיעזר ולהיתמך בהתאם לרצון יכולת ונגישות.
הסכמה ללכת לטיפול מיטיב בהתאם לרצון יכולת נגישות והעדפות אישיות.
מגוון אפשרויות נוספות שיכולות להיות רלבנטיות לחלק מהא.נשים מתישהו בהמשך, לפי היכולת הרצון והמוכנות: למידת כלים לחיזוק קשב עצמי, חיזוק לגיטימציה פנימית לגבולות, כלים לתקשורת בהירה של גבולות, העמקת לגיטימציה פנימית לקום וללכת מכל מצב לא נוח, העמקת הראויות לדאוג לגבולות, העמקת ההיכרות עם המקום המתנתק, הקופא, המרצה, רכישת כלים פיזיים להתמודדות עם מצבי כפייה פיזית, ועוד.
שימו לב:
לקיחת האחריות האישית עונה בגדול על ה"כוונות הטובות" של האשמות הקורבן מסוג 3 שמנסות לאכוף על הקורבן לקיחות אחריויות אלו באופן מיידי כאשר הוא בבור של אשמה ובושה וכלל אינו מרגיש אפילו שפיץ של ראויות לקחת אותן באמת, ולרוב מלוות גם בהאשמות על מה שהקורבן עשה לתוקף. לדוגמה: "בלבלת אותו, מסכנה לא ידעה שאת מרצה, מה רצית שהוא יחשוב אם עלית אליו הביתה, לא נעים לאף אחד לגלות שהוא נתפס כאנס" וכן הלאה.
מי קובע את קצב התהליך?
מי שקובע את קצב תהליך הריפוי והאחריות האישית הוא הקורבן והקורבן בלבד. האחריות האישית של הקרבן היא עניין שבינו לבין עצמו בלבד ואינה ענינו של איש מלבד מי שהקרבן בוחרת לשתף או להיעזר בה וגם זה בגבולות שהקרבן קובעת בלבד. אם אני מחליטה לתמוך באדם שעבר דבר כזה, הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עבורו הוא להצטרף אליה איפה שהיא נמצאת עכשיו ולהיות לו לעוגן של חמלה והבנה, שרואה אותו, לא נוטש, לא מחנך, אלא תומך. הנאנס.ת עצמה תשחרר את עמדת הקורבן כשהוא יהיה בשל לכך, אין שום צורך ושום תמיכה בלנסות "להעצים" קורבן בלומר לו שאינו קורבן.
Comentários